ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א עד

שומר את השבת יען שצוהו ה' ית"ש, אמנם מנא ידעינן כשאחד שומר את השבת אם שומר אותו משום שצוהו ה' או משום שבחר יום אחד למנוחתו, ונראה דיכולים לידע זאת באם חל יו"ט באמצע השבוע ושומר את היו"ט א"כ עכ"ח מוכח ששומר את השבת יען שצוהו ה' דאי מטעם מנוחתו אמאי שמר גם את היו"ט, וז"ש שכל המחלל המועדות ואינו מקיים ציווי השי"ת ומה ששומר את השבת הוא רק כדי שינוח. א"כ הוי כאלו חלל כל השבתות כולם, וכל המקיים את המועדות א"כ מוכח שלכך שומר את השבת יען שצוהו ה' א"כ מקיים כל השבתות עכ"ד ודפח"ח. (ועיין מ"ש עוד בקונטרס הזה לקמן אות י"ז בענין זה עיי"ש). ושוב לאח"ז מצאתי פי' זה גם בספר כתב סופר עה"ת פ' אמור בד"ה ששת ימים תעשה מלאכה יע"ש. ובבחינה הנ"ל כתב עוד בכ"ס פ' כי תשא בפסוק ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עילם ביני ובין בנ"י אות היא לעולם וגו' וצריך להבין מאי לעשות את השבת הול"ל ושמרו בנ"י את השבת לדורותם וגו' אמנם הנה הפוקרים נותנים טעם לשמירת שבת כדי שינוח האדם ממלאכתו כי לבריאות גופו וחיזוק אבריו צריך שישבות יום א' בשבוע ובחר ה' ביום זה וה"ה יומא אחרינא, והנה מיכת אותך נגד זה דהא במדבר ג"כ צוה ה' על השבת ובמרה נצטוו ואז לא היו טרודים במלאכה לא חרשו ולא זרעו ועכ"ח כי היום בעצמו מקודש קודש קדשים הוא לאות ברית בין ה' ובינינו ומראה על חידוש העולם ויציאת מצרים וז"ש ושמרו בנ"י את השבת, שישמרו אותו תיכף ומיד, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, היינו שע"י שישמרו אותו עתה, יעשו אותו לדורותם לברית עולם ולא למען ינוח הגוף, כי ע"י שמירתם עתה יראו לדורותם כי עכ"ח אין המכוון בשבת לטובת הגוף רק לקדושת עצמות היום ולדורות כשיבאו לארץ וכל ימות החול יעסקו במלאכתם יצא אדם לפעלו וגו' לא ישמרו השבת במכוין שינוח הגוף כי אם כמו ששמרו אותו במדבר שלא היו צריכים לנייח הגוף רק לקדש עצמם ביומא דשבתא כן יהיה לדורות לברית עולם ביני ובין בני ישראל וגו' עכ"ד ודפח"ח. וע"ש עוד בפ' ואתחנן שפי' בבחינה הנ"ל הפ' שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך ופירש"י כאשר צוך במרה, דכמו במרה הי' כל השבוע שביתת מלאכה והי' שמירת השבת רק לתכלית הכוונה האמיתית לאות בין ה' ית"ש ובינינו, כן תשמור אותו תמיד בלי שום תערובות כוונה לנייח הגוף, וז"ש שמור את יום השבת וגו' כאשר צוך במרה וא"ש ודו"ק. והנה כעין זה כתב גם בפי' הריע ספורנו בפ' ואתחנן ע"ש]. ובענין זה ראיתי בספר מעגלי צדק עה"ת פרשת תרומה, (מהגאון מ' מנחם פאנעט ז"ל אבד"ק דעש יע"א), שכתב על מאמרם ז"ל מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וי"ט אפי' בשבת של חול והוא תמוה, וי"ל דהכונה לפלוגתת שמאי והלל דכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, אך שמעתי למבש על נכון, דהנה ענין שבת כולל ב דברים האחד הוא לנוח מעבודה בששת ימים של חול שעובד ובשבת ישבות ממלאכה, ולפ"ז ביושב בטל ואינו עושה כלל קיים מצות שבת, אבל באמת אינו כן שצריך ג"כ לעבוד בשבת צורך הנשמה לעבודת הבורא כמ"ש לעשות את השבת ולשבת ניתנה כנסת ישראל לבן זוג שיעבדו בה להשי"ת בתורה ותפלה, וענין שביתה ממלאכה, זה נקרא שבת של חול פי' שאינו רק שובת מעבודת חול לחוד, וזהו כוונת המדרש הנ"ל, דמעולם לא זזה שכינה בשבת מישראל שהם עובדים השי"ת ולא זו רק אפי' בשבת של חול פי' שאינו רק שובת ממלאכת חול בענין הראשון הנ"ל מ"מ שכיבה שרוי' עליהם ע"כ שמעתי יעו"ש שהאריך עוד בזה בדברים נעימים. (ועיין בדברינו לקמן המצא הרבה פירושים נחמדים על המדרש הנ"ל קחם נא משם וינעמו לד)

בשבת ק"ד ע"א א"ל רבנן לריב"ל אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כותייהו א' ב' אלף בינה ג' ד' גמול דלים ה' ו' זה שמו של הקב"ה. בס' אורח ישרים על אגדות הש"ס ח"ב דף ק"ה מביא פי' ע' עפ"י מ"ש חז"ל בעירובין י"ח מיום שחרב ביהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות של הקב"ה שנאמר כל הנשמה וגו' וכן דרשו כי יד על כס י' אין השם שלם כו' והנה אחז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה וכן אחז"ל אין הגליות מהכנסות אלא בזכות המשניות ע"כ כאשר דרשו א"ב אלף בינה ג"ד גמול דלים אמרו שבזכות עמוד התורה והצדקה עי"ז יהי' שמו של הקב"ה שלם כי יתוספו היו' לשמו של הקב"ה להיות השם שלם ע"כ דפח"ח -- ובס' תורת בר נש אות קי"ג כתב וז"ל: וראיתי בס' תורת חיים במס' סנהדרין כ' י"א שכתב דברים יקרים על המאמר הנ"ל והנני מעתיק דבר אחד. ס' ע' פ' צ' כמה סודות ורמזים יש בסדרן של אותיות, דבמס' נדרים דף נ"ד פריך והאמר שמואל נו"ן סמ"ך עי"ן. נונא סמא דעינא, הרי שרמז לן בזה הסדר רפואת הגוף, ובפ' אלו מציאות אמרו איזהו ה"א דמהדרינן לי' אבידה בטביעת עין, כל שאינו משנה בדיבורו. וכתבתי שם שיש ראיה לדין זה מסדרן של אותיות ס' ע' פ' צ' זה אחר זה לומר שיש לסמוך על טביעת עין במי שיש לו פה צדיק דהיינו שאינו משנה בדבורו עכ"ל הת"ח. בדף י"ב ע"ב לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה, פעם אחד קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר, רבי נתן אומר קרא והטה וכו' והקשו התוס' אמאי לא פריך הש"ס גם הכא השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים לא כ"ש, וכתב בספר תורת בר נש אות פ"ד דהנה בס' מלוא רצון כתב על מאמר זה וז"ל הא דיש לדקדק דסתם ש"ס שלנו קאמר פעם אחת קרא וביקש להטות א"כ לא עשה המעשה, ורבי נתן חולק ואמר שעשה המעשה שהטה וכו' ? נראה לי שהוא פשוט ששניהם אמת כי פעם אחת ביקש להטות ולא הטה אבל בפעם אחרת עשה והטה באמת וכתב על פנקסו כך וכך, א"כ שניהם אמת וצדק עכ"ל. ולפ"ז מתורצת שפיר קושית התוס' דרק מטעם זה אין הקב"ה מביא תקלה ע"י הצדיקים יען כי הם בעצמם נזהרים מאד שלא יהיו' נלכדים ברשת הטעות לעשות חלילה איזה עבירה בטעות ולכן גם הקב"ה משגיח עליהם בהשגחה פרטית שלא תבוא תקלה על ידם, אבל כיון שר' ישמעאל קרא כבר פעם אחת והיה קרוב להטות, ובכל זאת לא היה זהיר וקרא עוד הפעם, לכן לא היו משגיחים עוד עליו מן השמים והטה את הנר, ע"כ דפח"ח

בדף פ"ח ע"א דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מלאכי השרת לכל א' וא' מישראל קשרו לו שתי כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע בס' שערי תודה להרה"ג הגביר מ' מרדכי הלוי עפשטיין נ"י מווילנא אות י"א מביא בשם ס' בית הלוי להגאון מ' יוסף דוב הלוי ז"ל אבד"ק בריסק דליטא יצ"ו שכתב וז"ל, ויש להבין אומרו בשעה שהקדימו, ולא אמר בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ומובן דרק ע"י ההקדמה זכו להני שני פוזרים. ויש להבין איך תלוי בההקדמה, והנראה לי ויובן ג"כ למה אמרו ישראל נעשה ונשמע ולא נשמע ונעשה, דהנה איתא בזוה"ק, נעשה בעובדין טבין, ונשמע בפתגמין