ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א עב

משה הוא הת"ח לבוא אל האוהל הידוע לעוה"ב, לא תצא כצאת העבדים שביד האדון למצוא עבד אחר דוגמתו ותמורתו ואין כאן פסידא, אין הדבר כן אלא, כצאת השמש בגבורתו, דדומה לשמש ששוקעת במערב וזורחת במזרח במקום אחר (ובדרוש כ"ג שם כתב בן המחבר הנ"ל, ולפי התירוץ הנ"ל דנולד במקום אחר מה מתוק לחכי נועם שיח מרז"ל דנקטו במאמרם, אבל חכם שמת מי מביא לנו תמורתו, דלכאורה תיבת מביא צ"ב דמשמע דהצדיק ישנו רק חסר מי שמביאו, והיה די לומר אין תמורתו, אבל עפ"י הנ"ל נכון מאד דר"ל דידענו בודאי שזה הצדיק תמורתו וחליפתו הוא בעולם דעד שלא שקעה שמשו וכו' אבל אפשר שנולד במקום אחר, ומי מביאו לנו שלא להפסיד הדרת אור תורתו, עכ"ד ודפח"ח). אמנם במח"כ כל הני גדולים זצ"ל לא ידענא שום קושיא, דהן אמת עד שלא שקעה שמשו וכו' אבל הלא כל צדיק וצדיק עובד את ה' בבחינה אחרת ובדרך אחר, כמה שידענו דאברהם אבינו ע"ה הי' עמוד גמילות חסדים, ויצחק אבינו ע"ה הי' עמוד עבודה, ויעקב אבינו ע"ה הי' עמוד התורה, ובודאי כל אחד ואחד מהאבות הקדושים קיימו תורה ועבודה וגמילות חסדים, אלא שכל אחד מהם הי' מצויין בענין אחד מעניינים אלו בפרטיית, ולא קרב זה אל זה בענין גמילות חסדים או בענין עבודה או בענין תורה, שבזה השלים אברהם אבינו ע"ה את עצמו בתכלית השלימות, ובזה יצחק אבינו ע"ה, ובזה יעקב אבינו ע"ה, וכן הוא בכל הצדיקים שבעולם שכל אחד משלים עצמו במצוה אחת מתרי"ג מצות בייחוד, מה שאין עושה חבירו, ואעפ"י שעמך כולם צדיקים מ"מ אין אחד דומה לחבירו, וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו כי לא ראי זה כראי זה ובזה אמרתי ענין הכ"ף קטנה שנרמז במלת ולבכותה, דכתיב בר"פ חיי שרה, בפסוק ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, דכבר כתב בעה"ט שם דלעיל מיני' כתיב ובתואל ילד את רבקה לומר לך דעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, וא"כ קשה מה הספיד אברהם את שרה ובכה עליה כל כך הלא כבר יש כאן זריחת שמשה של רבקה הממלאת מקומה מכל וכל, לזה אמר, דאעפ"י שגם רבקה צדיקת כמו שרה, מ"מ בענין צדקה וגמ"ח דאיתא במ"ת שהספידה אברהם וקרא עליה כפה פרשה לעני שהיתה גומלת חסדים ומלבשת ערומים, בזה לא תשוה רבקה אליה, כי אף שגם היא תפרוש כפיה לעני אבל רק בכ"ף קטנה ולא בכ"ף גדולה ובמדה גדושה כמו שרה, שהיתה שוה בענין צדקה וגמ"ח לגמרי לאאע"ה כמ"ש במדרש משלי "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" כנגד אברהם ושרה שהיו שקולים כאחד בצדקה ובגמ"ח (וכמובא בשמן רענן על הילקוט משלי ל"א בפ' ותקם בעוד לילה עיי"ש), וזהו הרמז דכ"ף קטנה במלת ולבכותה, דההספד והבכי' של אברהם היה על הכ"ף של כפה פרשה לעני שמעתה תשאר כ"ף קטנה ודו"ק -- ומעתה שפיר יש לבכות ולקונן במיתת צדיקים וחכמים מי מביא לנו תמורתם וחליפתם, דמעלתם ושלימותם של ת"ח וצדיקים אין דומים לזה לזה, דכל צדיק וצדיק פועל בשדה אחר, זה בגמ"ח וזה בעבודה וזה בתורה וכדומה. וז"ש כי הולך האדם אל בית עולמו, אל בית העולם אין כתיב כאן אלא אל בית עולמו, שכל צדיק וצדיק יש לו עולם אחר ומדור אחר, לפי שכולם עובדים אה ה' בבחינה אחרת ובענין אחר, ולכך שפיר "וסבבו בשוק הסופדים ומקוננים במיתת הצדיקים, לכל יש תמורה אבל חכם שמת מי מביא לנו תמורתו, דכל צדיק וצדיק הוא עולם בפני עצמו ונפרד במעלתו מחבירו וא"ש

הנהו קפולאי (חופרים) דהוו קפלי בארעא דר"נ נחר (גער) בהו ר' אחאי בר יאשי', אתו ואמרי לי' לר"נ נחר בן גברא וכו', א"ל ולאו אמר רב מרי עתידי צדיקי דהוו עפרא, א"ל ומנו מרי דלא ידענא לי', א"ל והא קרא כתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה, א"ל דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב ורקב עצמות קנאה, כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין כל מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין -- ולכאורה קשה למה תלה ר' אחאי הדבר ברבו של רב נחמן באמרו דאקרייך קהלת וכו' למה לא תלה ברב נחמן עצמו לומר לא קרית משלי. וכ' בס' קיל יעקב סוף קהלת שכוונתו לומר שמאמר וישוב העפר על הארץ כשהיה, הוא מכיון כהאי פסוקא דמשלי, כי הנה מלת כשהיה נראה לכאורה אך למותר, אבל בא לומר שהדבר תלוי בכמו שהיה האדם בחייו, והיינו שאם לא קנא מעולם והיה לו מנוחת הלב בחייו יהיה מנוחתו גם בקבר שלא ירקבו עצמותיו, אבל אם היה לו מדת קנאה שהיא רקב עצמות בחייו כן ירקבו עצמותיו בקבר, וזהו וישוב העפר על הארץ כשהיה, כלומר כמו שהיה בחייו, ונמצא שהדבר תלוי באמת ברבו שלא פירש לו בשעה שלמד עמו קהלת שכוונת הפסוק הוא עפ"י הפסוק שבמשלי. וזהו דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי וק"ל

קנג. אמר לי' רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספדאי דהתם קאימנא עיין רש"י ועיין בס' "עיון יעקב" ובס' עץ יוסף לכאן מ"ש בזה ובס' "עין המים" לרא"ב פלאהם זצ"ל דף ר"ג ע"א כתב כי רב אמר כן לגודל ענותנותו לא החזיק א"ע לצדיק ע"ד שמצאנו (פרק י"ב דכתובות) בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך כו' אמר להם כר יהא דלוק במקומו שלחן יהא ערוך במקומו כו' כל בי שמשי הוה אתא לביתי'. אבל רב לא החזיק א"ע שיהי' לו זכות זה שיחזור לפה לכבוד שבת להיות בין החיים. לכן אמר אחים בהספדאי כי על העדרו יש לבכות ביותר. דהתם קאימנא. ולא יחזור עוד לביתו. לא שמו שהי' ברבי כל בי שמשי אתא לביתי' עכ"ל. ובס' רמת שמואל (הספד על הגאון רש"ש ז"ל מווילנא מהמגיד ר' יצחק אלי' לאנדא) כתב דהנה איתא בשו"ע דהמספיד יכול להוסיף מעט בשבח הנספד יע"ש. והטעם בזה לדמיון. סוחר שהיה לו אבנים טובות אבני יקר. העולה כל אבן לכמה אלפים וסבב עם מרכולתו בכל ערי המדינה. והראה האבנים לסוחרי אבני שהם וישפה, ונתנו לו לשליש ולרביע מכדי שוים, יען כי מעודם לא ראו אבנים יקרות כאלה ונעלם מהם מחיר שוים ויתיעץ ליסע לקרית מלך רב, ויבוא לפני הממונה על אוצר המלך, הוא בראותו יקר תפארת האבנים הכיר שיווי מחירם ונתן לו ביתר שאת מאשר חשב לקחת בעדם. כן עד"ז כל המצות ומע"ט וחידושי תורה שמחדש הצדיק, עיקר חשיבותם הוא בעולם העליון, שמה מבינים יפעת טובם ושיווי מחירם, ואנחנו בעולם השפל לא נדע ערך חשיבותם לשליש ולרביע, ולכן כשמספידין לת"ח וצדיק אשר הוא כעת בעולם העליון, שמה התעלה חשיבות מעשיו וחידושי תורתו כפלי כפלים מאשר נודע לנו, לכן רשאים להוסיף על שבחו כפי תכונת חשיבותו כעת, וז"ש רב אחים בהספדאי להגדיל בשבח האבדה יען דהתם קאימנא, דכעת אני עומד התם בעולם העליון, ומתעלים חשיבות מעשי יותר מאשר המה ניכרים בעולם השפל -- וכולל עוד דהצדיקים קרויים חיים במיתתם לפי שהם חיים וקיימים בעולם עליון, א"כ אין להתאונן על הצדיק עצמו במה שמת, שהרי הוא חי, רק יש להתאונן במה שאיננו עמנו פה היום שנעתק מעוה"ז לעולם העליון וז"ש אחים בהספדאי לעורר לבבם על האבדה דאף שאני קרוי חי אבל התם קאימנא בעולם העליון ואינני כאן -- וכולל עוד עפ"י מאמר חז"ל עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחו שמשו