ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א עא

ח"ד מאמר ס"ז ביאר זה דרצו חכז"ל לגדור גדר בעד הלומדים חכמת הקבלה שלא ילמדו חכמה זו כ"א מארבעים ואילך. וכן מצינו בראשונים ז"ל שקבעו הזמן ללמוד חכמת הקבלה מארבעים ואילך וסמכו דבריהם על מילי דאבות. בן ארבעים לבינה (וע' בש"ך יו"ד ס' רמ"ו סק"ו) וכן נראה מרע"ק אחר אשר למד והרביץ תורה בישראל ארבעים שנה והצליח ועשה פרי ופירי פירות וגדלה נפשו בעיני ה' והביאהו חדריו ונכנס לפרדס ויצא בשלום כמפורש (בגמ' חגיגה י"ד ב'). וז"ש עד ארבעין שנין וכו', כי הנה הנגלה הוא המזון, והנסתר הוא היין שלאחר המזון, וזהו נכנס יין יצא סוד, וקאמר עד ארבעין שנין מיכלא מעלי, לחמה של תורה בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא וגדולי פוסקים הנמשכים מהם כמו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והש"ע עם מעדנים, ואחר אשר מילא כריסו אכל ושבע ודשן, ונפש ברכה תדשן, ומתנהג בחסידות עשר ידות בקדושה וטהרה ומלבשתו ענוה יתירה אז אח"כ משתי מעלי יין המשומר בענוים -- ועוד שם במאמר (קפ"ח קפ"ט ק"צ קצ"א קצ"ב) את זו דרש רבי אלעזר פלעקלש זצ"ל כלפי החכמות חיצוניות וז"ל:

הנה החכמות זולת חכמת הגמרא נקראים בשם פרפראות (עיין בתוי"ט פ"ג דאבות מי"ח) כי כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה דרך תענוג, כך הם כל החכמות אחר שמילא האדם כריסו בלחמה של תורה מותר לטייל באקראי בשאר חכמות כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ו סעיף ד' בהג"ה עיי"ש) ובזה:

עמדתי על ביאור דברי שהמע"ה (משלי ט' ה') לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. הנה התורה נמשלה ללחם. מה הלחם לבב אנוש יסעד ועליו יחיה האדם אף התורה היא סעדך והיא חייך, ושאר החכמות נמשלו ליין. מה היין פורתא סעיד וטובא גריר (כברכות ל"ה ב') כך הם שארי החכמות אם האדם עוסק מעט בהם אז הם סועדים ומשמחים, אבל טובא גריר. העוסק הרבה גריר את לבו עד שגורר עצמו לבאר שחת. אמנם עדיין לא ידענו אימתי מותר ללמוד בשארי חכמות אם קודם לימוד התורה או לאחריה. עד שבא שלמה ופירשו. מתחלה לכו לחמו בלחמי ואח"כ ושתו ביין מסכתי. ובכל זאת לא נודע התחלת הזמן מאימתי קורין בשארי חכמות, עד שבאו רבותינו ואמרו עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי, רמזו בזה עד ארבעים אין טוב אלא תורה כי היא חייך ואורך ימיך, מכאן ואילך הלוך ילך באקראי גם בשארי חכמות. וכל זה כתבתי למי שנפשו חשקה ותאבה בחכמות אנושיות, אבל באמת אמרו (ברכות מ"ב א') ברך על הפת פטר את הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת, כלומר מי שברך ברכת התורה אז הוא פטר את כל החכמות, אבל מי שיושב ועוסק בחכמות לא פטר את תורת ה' כי התורה היא עקרת הבית האנושי, ומביאה את האדם לחיים נצחיים. בה תחזי וסיב ובלה בה. וכל החכמות מגוררות במגירה. מבית ומחוץ בכופר וגוררין את האדם לשאול ואבדון. והיינו דאמרו ז"ל (שבת ק"מ ב') בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר. הנה כל החכמות נמשלו לעומת חכמת התורה. כמו הירקות לעומת הפת שהם דברים שאינם באים לעיקר הסעודה כי אם לקנוח בעלמא וללפת, ומה הירקא שגריר לביה טפי, אף כל החכמות גריר לביה, וז"ש בר בי רב וכו' כלומר לא יעסוק בחכמות נכריות, שמביאים אותו לשאול תחתיות, כי המה מושכים את האדם ובתרייהו גריר לביה (וכיו"ב שמעתי בשם הגאון מ' טעבל אבדק"ק ליסא על מה דאמר ר"ח (שם שם) אנא לא בעניותי אכלי ירקא ולא בעתירותי אכלי ירקא. בעניותי משום דגריר. בעתירותי דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי. ר"ל מאי עניות עניות דתורה. כלומר כשהיה עני בתורה שלא למד ושימש כל צרכו, הניח כל החכמות ולא למד אלא תורה כי ירא לנפשו דחכמות זרות ימשכוהו עד שיהא בטל מהתורה, וגם כשהיה עתיר בתורה ושנה ושימש כל צורכו, אפי"ה לא עסק בשום חכמה, ואמר היכא דעייל ירקא חכמות טבעיות. ליעול בשרא וכוורא דתורה, כי ארוכה מארץ מדה טובה הימנה ודפפ"ת) עכ"ל

אמר רב כהנא מ"ד כי הוא אמר ויהי זו אשה הוא צוה ויעמוד אלו בנים -- פי' בילקוט אליעזר ערך נשואין אות ה', עפימ"ש יד יוסף פ' חיי שרה, דלכן הזיווג, דבר ה' ולא ביד אדם, יען שמחקרים כתבו אם הטבעיות של איש ואשתו שוים אי אפשר להוליד בנים, ע"כ נאמר לא טוב היות האדם לבדו, שיבחר האדם הזיווג מדעתו, כי אעשה לו עזר אשר תהיה בטבע כנגדו, וזה א"א לאדם לדעת כעצמים בבטן ורק לה' בוחן כליות ולב, וז"ש ויעתר יצחק לנוכח אשתו, שיהיה טבעו נגד טבע אשתו, ואז יוכל להוליד עיי"ש. וזה כוונת רב כהנא. כי הוא אמר ויהי זו אשה. ה' אמר ומזווג זיווגים ולא מסר ביד אדם. יען הוא צוה ויעמוד אלו בנים. עיקר המצוה בעבור פ"ו שיעמיד בנים. וצריך התנגדות הטבעיות של איש ואשה. ומי יודע לבחור כזאת בלתי ה' לבדו וא"ש. [וע"ע בפתח עינים להחיד"א ז"ל מ"ש בזה]

כי הולך האדם אל בית עולמו א"ר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנים לו מדור לפי כבודו. משל למלך בו"ד שנכנס הוא ועבדיו לעיר כשהם נכנסין כולם בשער אחד נכנסין כשהם לנין כל א' וא' נותנין לו מדור לפי כבודו -- עיין פירש"י, ומהרש"א כתב הנמשל דהכל נכנסין בשער אחד היינו בשער ג"ע, מיהו גם שם כל צדיק וכו' יש לו מדור לעצמו לפי כבודו -- ובדרוש א' אמרתי לקשר ולחבר סוף הפסוק וסבבו בשוק הסופדים" דלכאור' אין לו קישור למ"ש בתחלה כי הולך האדם אל בית עולמו, מלמד שכל צדיק וצדיק נותנים לו מדור לפי כבודו (מדכתיב אל בית עולמו ולא אל בית העולם עיין רש"י) ומה ענין וסבבו הסופדים לזה ונ"ל דהנה אחז"ל לכל יש תמורה אבל חכם שמת מי מביא לנו תמורתו, והגם כי במק"א אחז"ל בפ' וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה כבר זרחה שמשו של צדיק אחר, כבר כתבו המפורשים ז"ל תירוצים שונים לזה (עיין בהפלא"ה כתובות דף ח' שפי' בזה הפסוק במשלי י"ד בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור, מפני שאמרו חז"ל גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים, והטעם כי לכל מכה הכתובה בתוכחה קדמה רפואה למכה כמאמר חז"ל כי ע"י התשובה תתרפא המכה להיטיב ביותר אחריתה מראשיתה, משא"כ מיתת צדיקים שהוא הולך וחסור כמו שאמרו פני משה כפני החמה פני יהושע כפני הלבנה אוי לאותה בושה וכו' וכן בכל הדורות כי אעפ"י שאמר הכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של אותו צדיק זרח השמש, מ"מ אין הצדיק השני במעלה של צדיק הראשון, וז"ש בכל עצב ר"ל בכל מכה הכתובה בתורה כשמתעצב אל לבו וחוזר בתשובה יתרפא ויהי' עוד מותר, אך בדבר שפתים ר"ל המכה אשר לא כתובה הוא אך למחסור, ולכך לא נכתב מכה זו בתורה מפני שאין לה רפואה עכלה"ט), והרב מהר"ש יפה ז"ל תירץ דנהי שישנו בעולם, אבל לא ימצא לאלו שאבדו את הראשון, שפעמים ימות צדיק א' במזרח ויקום צדיק שני במערב, ופירשו בזה וזרח השמש ובא השמש, דכשם שהשמש שוקע במערב וזורח במזרח דנמצא דבמקום ששקע לא זרח, כמו כן הוא הצדיק, ועפי"ז פי' הגאון ר' שמעון מנשה ז"ל מסאלוניקי בס' שם משמעון, המסורה ג' כצאת, כצאת משה אל האוהל, לא תצא כצאת העבדים, כצאת השמש בגבורתו, הכוונה כצאת