ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א ע

קמ"ה: מפני מה ת"ח שבבבל מצויינים וכו' עיין מ"ש ע"ז הגאון בעל פמ"א ז"ל בס' כתנות אור' סוף פ' עקב וינעם לך. [וע' לקמן בהשמטות שבסוף המסכתא]

קמ"ז: ר"א בן ערך איקלע כו' בעא למיקרי החודש הזה לכם אמר החרש היה לבם. -- עיין בפתח עינים לחיד"א ז"ל בשם מהר"ש מאסטראפאלא ז"ל, ועיין בס' אור הצבי בדרוש האותיות מן אות ק"כ ואילך, וע"ד הנגלה עיין בפתיחה לשו"ת בית שערים חא"ח ממו"ח הגאון ז"ל, וגם בס' ילקוט אליעזר ערך מזלות אות י"ז וינעם לך

ק"נ: מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת היתה ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו -- כבר פי' מהרש"ל ומהרש"א והט"ז באו"ח סי' ש"ז סק"ד, כי נמלך עליה בשבת לגדרה אחר שבת כדקי"ל הרהור מותר, אך להיותו חסיד נכנס לפנים משורת הדין, וקידש עצמו גם במותר לו, לבל להנות גם ממחשבת שבת, ולא גדרה שוב לעולם. והובא בספרים בשם כתבי האר"י זלה"ה כי זה האיש חסיד היה צלפחד המקושש שחילל שבת אז, ובא בגלגול בחסיד הזה ותיקן חטאו בשימור שבת להזהר גם מדבר המותר כהרהור. ונעשה לו נס ועלתה לו "צלף" והוא סוד צל"פ "חד ע"ש. ובס' אור הצבי דף ס"א ע"א כתב וז"ל. כ"מ שנאמר מעשה בחסיד אחד הוא או ר' יהודא ב"ר אלעאי או ר' יהודה בן בבא. ואם זהו "רבי יהודא בר אלעאי" עולה מספרו תקנ"ב וכן "צלפחד בן חפר" עולה מספרו תקנ"ב צא וחשוב והוא פלא עכ"ל

קנ"א: רשב"א אומר עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך ואף שלמה אמר בחכמתו וזכור את בוראך בימי בחורותיך וכו' -- מ"ש ועודך בידך עיי' רש"י ומהרש"א. וי"ל עוד עפ"י מה שמעיד הנסיון: כי לאחר שגדלו הבנים שוב אין האב בידו רק בניו שולטים עליו, ואין מניחים לו להרבות בצדקה ובגמ"ח מדאגה בדבר פן לא יעזוב להם עושר רב כל כך, ולז"א עשה צדקה וכו' ועודך בידך, עודך ברשותך קודם שגדלו הבנים, דאז הבנים ימנעוך מלעשות צדקות וחסדים, ואף שלמה אמר בחכמתו דייקא דאין חכם כבעל הנסיון, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הזקנה, דאז כבר גדלו הבנים, ולא יניחו אותך להניח קרן קיימת לנשמתך, וק"ל

אר"י נקטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני והא קא חזינא דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר -- שמעתי דהנה קיי"ל דאם לא כיוון בפותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו בכוונה. והנה הכוונת פשטיות של פותח את ידיך להתפלל על הפרנסה, ומי שמכווין בפותח את ידיך ואם אירע לו שלא כיוון אזי חוזר עליו ואומרו בכוונה, זה לא מיעני, כי קרוב ה' לכל קוראיו וכו', אך מי שאינו חוזר על פותח את ידיך, לזה יקרה מקרה רע ח"ו דמיעני ויחסר לחמו. וז"ש האי צורבא מרבנן לא מיעני, והא קא חזינא דמיעני, ומשני, דזה בא לו משום דאהדורי "אפתחא" כלומר אפותח את ידיך, לא מיהדר, דהיינו שאינו חוזר עליו שנית לאומרו בכוונה, אשר על כן בא כמהלך רישו וק"ל. [שו"ר בפנינים יקרים דמביא זה בשינוי לשון ע"ש, וע"ע בס' דברי שאול דף קל"ט עמוד ג' מ"ש בזה ע"ש]: ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים -- ולכאורה קשה מדוע לא אמרו ירחמו עליו כמ"ש (שמואל א' ב') כי מכבדי אכבד ונאמר (תהלים ל"ז) כי מבורכיו יירשו ארץ הבטחה על העתיד כן היה ראוי להם לומר ירחמו עליו מן השמים. וכ' בשיורי המדות על ס' המדות להמגיד מדובנא ז"ל דף ס"ז ע"א, כי באו רז"ל להעיר את לב האדם לבלי יבא לגסות הרוח ע"י הונו ורכושו, כי כבר אמר החכם ע"ה (קהלת ה') יש רעה חולה ראיתי וגו' עושר שמור לבעליו לרעתו. אמנם איככה נדע לאיזה מהפנים נתן לו ית' את העושר והרכוש. כי כבר ידענו כי העושר הוא סבה לב' הקצוות מי שהקב"ה אוהב אותו נותן לו הון ועושר להספיק בידו לעשות מע"ט צדקות וגמ"ח. ואל הרשע יתן ית' עושר לקיים בו מאמר (דברים ז') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. היינו כי ע"י העושר יהיה סיפק בידי לעשות מעשים רעים. אמנם המבחן בזה כך הוא כי כאשר אנחנו רואים בו שהוא משתמש בעשרו רק למלאות תאותו. ודאי הוא מסוג עושר שמור לבעליו לרעתו והעושר הוא לו לנקמה גדולה, אך כאשר יעשה עם עשרו צדקות ומע"ט ומרחם על הבריות זה לו אות לטובה כי מאהבת הקב"ה אותו ומחמלתו נתן בידו העושר. וז"ש כל המרחם על הבריות בעשרו. זה לו לסימן כי מרחמין עליו מן השמים, ומסבת הרחמנות מן השמים, נתעשר. וכל שאינו מרחם וכו' וא"ש. [ועמ"ש בזה בילקוט הגרשוני על סדר א"ב חלק ב' מערכת הסמ"ך אות "סיום הספר" עיי"ש וינעם לך]

אמר רב פפא נקטינן אריא אבי תרי לא נפיל הא קא חזינן דנפיל ההוא כדרמי בר אבא דא' רב"א אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנא' אדם כו' נמשל כבהמות נדמו הקשו המפורשים א"כ לפי"ז מה אמר ר"פ אריא אבי תרי לא נפיל הא תרי לא מעלה ולא מוריד דעיקר הדבר תלוי אם נדמה כבהמה והכי הול"ל אין ארי' שולט באדם אא"כ נדמה לו כבהמה. וכ' בס' שם משמואל פ' מצורע עפי"מ דאיתא במס' ר"ה ג' ספרים נפתחין בר"ה רשעים גמורים נכתבין לאלתר למיתה, ומקשה בס' בכור שור דהא חזינן כמה רשעים מאריכין ימים ושנים, ומתרץ דזאת ידוע שיש לכל אחד נפש רוח ונשמה, ואם הוא צדיק שלש אלה משתמרים בקרבו, אבל כשחוטא גורם שנסתלק ממנו הנשמה, ואם חוטא יותר מסתלק ממנו ג"כ הרוח ונשאר אצלו רק בחינת הנפש, ואז נמשל לבהמה שאין לה רק נפש הבהמיות, וכ"ז נקרא מיתה כי סר ממנו בחינות הנ"ל דמה לי קטלי כולה ומה לי קטלי פלגא וז"ש רשעים נכתבין לאלתר למיתה. נמצא עולה מזה דלא נמשל לבהמה רק כשיסתלק ממנו גם בחינת רוח ולא נשאר רק בחינת נפש היינו נפש החיוני, אבל אם יש לו בחינת רוח אף שנסתלק ממנו בחינת נשמה עדיין לא נדמה לבהמה. א"כ שפיר קאמר רב פפא אריא אבי תרי לא נפיל ר"ל כל זמן שיש לו שני בחינות הללו דהיינו נפש ורוח אף שיסתלק ממנו בחינת נשמה עדיין לא נדמה לבהמה והיינו כרמי בר אבא דאין חיה רעה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה ודפח"ח. [ובדרשות דברי שאול דף ז' ע"ג כתב דבי תרי היינו כ"ז שיש על האדם ב' הצורות צורה אנושיות וצורה אלהיות יעו"ש]

קנ"ב. עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי. [ראיתי בס' "מיכל המים" שיחה נאה ע"ד ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. וב"י אכלו את המן ארבעים שנה. מכאן ואילך קח צנצנת אחת, רמז דלאחר ארבעים שנה יתחיל לשתות] בס' עולת חידש