ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א סט

ובשיורי המדות (על ס' המדות להמגיד מדובנא ז"ל דף י"ד ע"א) כתב, הנה בהשקפה ראשונה נראים הדברים רחוקים מפשוטם, כי הוראת מאמר ואנוהו עליו ית' ורז"ל בארו על האדם התנאה לפניו במצות וכו' אמנם דע כי על הבורא ית' כבר נאמר, לא מצאנוהו ולא ידענוהו אך ממעשיו הכרנוהו, וכמו שזכרנו בפנים כי אין על המצוייר רק את אשר על המצייר, אשר על כן בהתבונן בצדיקי הדור, בתמימותם, בחסדם ואמונתם, קדושתם וטהרתם, מה נקל עי"כ להעריך ולשער עאכו"כ מה נפלאו המדות האלה אצל המאציל העליון ב"ה עצמו אשר הוא בלתי בעל תכלית, אם גם הניצוץ קטן הנאצל ממנו כך הוא נאה ותמים במעשיו, מכל שכן הוא ית' מקיר כל הויות וסבת כל הסבות, וכבר ספרו חז"ל (דברים רבה פ"ג) מעשה בר"ש בן שטח שלקח חמור א' מישמעאלי א', הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלוי' לו בצוארו, אמרו לו רבי ברכת ה' היא תעשיר, אמר להם חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי, הלך והחזירה לאותו ישמעאל, קרא עליו אותו ישמעאל, ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח, הוי מאמונתו של בו"ד אתה יודע אמונתו של הקב"ה ע"כ, וא"כ רבותינו ז"ל יפה ביארו מאמר זה אלי ואנוהו כפשוטו, רק בארו במה תהיה מייפהו, לזה אמרו התנאה לפניו במצות, והוי דומה לו, מאז יתקיים בך ישראל אשר בך אתפאר עכ"ל. וע"ש מ"ש עוד בביאור הפסוק זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו ותמצא נחת

קל"ז מל ולא פרע כאלו לא מל. ת"ר המל אומר אקב"ו על המילה וכו' -- קשה מ"ט בכל הפרק לא מפרש תלמודן נוסח הברכה רק כאן אצל המשנה זאת, ועיין מ"ש בזה בילקוט הגרשוני פ' תזריע בפ' וביום השמיני ימול וגו' וינעם לך

שכשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט -- שמעתי לפרש כשם שנכנס לברית בלי שום פני' ומחשבה זרה, כי נימול בעודו קטן, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט ג"כ בלי שום פני' ומחשבה זרה רק יהי' כל כוונתו לשם שמים וא"ש. ומה שמקדים חופה קודם למעש"ט, עיין בהקדמה אוהל לאה לס' כתב סופר עה"ת שכתב דמעשים טובים היינו בנים טובים כדאיתא לעיל דף ל"ב ע"ב וחבל את מעשה ידיך איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם ע"ש. אמנם בעיקר הדקדוק נעלם ממנו במח"כ כל מ"ש בזה במעדני יו"ט על הרא"ש הל' פדיון בכור הנספח להרא"ש סוף מס' בכורות יעו"ש

אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש ידוע מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים טעם מצות מילה כדי למעט תאות המשגל הבא מכח ריבוי הדם, וכ"כ במהרש"א ז"ל לכאן -- ובזה פירש יפה, בספר יד שאול על הלכות מילה, נוסח הברכה שלפנינו, אשר קידש ידיד וכו' היינו יצחק כפירש"י ז"ל, וז"ש אשר קידש ידיד מבטן דהיינו יצחק שהי' קדוש מבטן ולא צריך מצות מילה כדי להחליש התאוה, על כן רק "חוק" בשארו שם, ר"ל חוק בלי טעם, אמנם וצאצאיו חתם באות ברית קודש, נתן להם מצות מילה שיוכלו לשמור הברית בקדושה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה וכמבואר במהרש"א ז"ל לכאן, ודפח"ח -- (והנה רבים חולקים על הרמב"ם ז"ל בזה דלדבריו אין חותם המילה אות כבוד, אלא אדרבה קצת גנאי לישראל דצריכים לגדר ערוה, לזאת אמרו דחותם המילה הוא אות כבוד להראות שאנו עם סגולתו ועבדיו ית"ש, וכמו עבדי המלך שנושאים חותם המלך (וואפפען) כן אנחנו נושאים חותם ברית קודש והוא תהלתנו. ואמרתי ב"ה מכבר, לפרש בזה דברי הפיוט של יום ליבשה וכו' הראה אותותם לכל רואי אותם ועל כנפי כסותם יעשו גדילים, הכר נא דבר אמת למי זאת נרשמת למי החותמת ולמי הפתילים. דאנחנו בני ישראל שיש לנו מצות ציצית, דמגינה ומצלא מחטא עריות, כדאיתא במס' מנחות במעשה דשמע שיש זונה א' בכרכי הים וכו' יעו"ש, א"כ א"צ לנו מצות מילה כדי להצילנו מחטא עריות, דכבר יש לנו מצות ציצית דמגינה ומצלא מזה, ממילא המילה לנו לאות כבוד שאנו עבדי המלך כנ"ל, אבל לערביים וישמעאלים שמלים ג"כ, והם אין להם מצות ציצית, להם שפיר ניתנה מצות מילה כדי להצילם מעריות, ולא לכבוד יחשב להם אלא אדרבה לגנאי כנ"ל, וז"ש הראה אותותם לכל רואי אותם, כלומר תוכל להראות אותותם כי זה האות לא לגנאי יחשב להם שהרי לא לגדר ערוה ניתן להם האות הזה כי הלא ועל כנפי כסותם יעשו גדילים, א"כ כבר יש להם מצות ציצית המצלת אותם מחטא עריות, לכן, אם תרצה להכיר דבר אמת למי זאת הברית נרשמת, דהיינו למי החותמת, מי היא האומה הנושאת אות המלך לכבוד ולתפארת, ראה כנ, ולמי הפתילים, כי האומה שיש להם פתילי ציצית היא הנושאת חותם המלך, אמנם שאר האומות אעפ"י שיש להם ג"כ מצות מילה, מ"מ אין נושאים חותם המלך, כי לא לאות גדולה וכבוד ניתנה להם מצוה זו, אלא אדרבה לגנאי, אשר לא תגלה ערותם, ודו"ק)

קל"ח: ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ וכו' ופרש"י זה הקץ לא ידענא מהיכא. ותוס' כתבו דכתיב גבי גלות שבעים לכלות דבר ה' מפי ירמיה עכ"ל, ופלא וכו' בילקוט אליעזר ערך תורה אות שכ"ז בשם ינ"פ הרב ר"ז נ"י הבדל גדול בין גלות בבל, לקץ גלות הזה, בקץ בבל ה' אמר והוציא מפיו שבעים שנה והיה דבר ה', אבל בקץ הזה אחז"ל סנהדרין ק"ז לפומי לא גליתי, א"כ לא שייך לומר דבר ה' ע"כ כתב רש"י לא ידענא ודו"ק

רשב"י אומר ח"ו שתשתכח תורה מישראל שנא' כי לא תשכח מפי זרעו וכ' מהרש"א ז"ל דוענתה השירה הזאת דכתיב בהאי קרא משמע ליה כל התורה וכן כתבו לכם את השירה הזאת וגו' מוקמי' ליה (בפרק כהן גדול) בתורה שצריך לכתוב ס"ת וכו' עכ"ל ולפי דבריו ז"ל, קשה לי קצת בפרש"י בחומש פ' וילך, דעל פסוק וענתה השירה הזאת וגו' כי לא תשכח מפי זרעו, פי' הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי, ועל פסוק כתבו לכם את השירה הזאת, פי' האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו, הלא כיון דמשמע ליה דוענתה השירה הזאת קאי על כל התורה, וכדס"ל לרשב"י, א"כ ה"נ בכתבו לכם את השירה הזאת, הו"ל לפרש דצריך לכתוב כל התורה, וצ"ע קצת

קל"ט. אף הם לא טעמו טעם יין (מיום שפירש מהם יוסף) דכתיב וישתו וישכרו עמו מכלל דעד האידנא לא -- עיין בעץ יוסף. והגאון בעל כתב סופר ז"ל אמר בפשיטות דמוכח מכאן דלא רק שלא נשתכרו עד היום אלא אפילו לא טעמו כלל טעם יין, דהנה קשה היאך שתו כל כך יין לרוב עד שנשתכרו עמו, הלא אין זה מהנימוס ודרך ארץ להשתכר לפני מלך ושליט בכל הארץ רק באמת הם לא שתו רק מעט מן המעט, אבל לפי שלא הורגלו בשתיית יין שמיום שפירש מהם יוסף לא טעמו טעם יין, על כן הזיק להם אפי' שתייה מועטת ונשתכרו גם ממעט יין, וז"ש אף הם לא טעמו טעם יין דכתיב וישתו ותיכף וישכרו עמו, וא"כ עכ"ח מוכח דעד האידנא לא שתו כלום וע"כ נשתכרו תיכף, ודפח"ח: