ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א סח

ק"ל. כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה וכו' עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות כו' עדיין עושין אותה בקטטה וכו' פירוש לשון "עדיין" עיין בענף יוסף בשם הגר"א ז"ל ודפח"ח. ועיין בפתח עינים לחיד"א ז"ל מ"ש בזה. [ועיין בהשמטות שבסוף המסכתא מ"ש בענין זה וינעם לך)

דליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא -- אמרתי בדרך הלצה עפ"י מה שראיתי בכל חתונה מריבין עם השוחטים או החזנים שכותבין הכתובה על מנת לקבל פרס ושכר הכתיבה, והמחותנים אין רוצים לשלם כאשר יושת עליהם ובאמת כדאי בזיון וקצף דלבדחנים וכלי זמרים מפזרין ממון בשופי ורק לשוחטים וחזנים מקמצין ואין רוצים ליתן), ואמרתי אולי ע"ז רמזו חז"ל באומרם דליכא "כתובה" דיקא דלא רמי בה תיגרא וק"ל

בתוס' ד"ה שש אנכי כו' משתה גדול ביום הגמל כו' ביום ה"ג מל כו' -- עיין מ"ש בזה בילקוט הגרשוני עה"ת פ' וירא בשם ס' קול אומר קרא ע"ש וינעם לך -- והנה בס' תורה תמימה פ' וירא הביא קושיא למה לא נזכר שעשה אברהם סעודה ביום המלו את עצמו וע"ש מ"ש בזה, ולפענ"ד י"ל עפ"י מ"ש מהרש"א ז"ל בח"א אהא דא"ר יצחק עיר אחת היתה בא"י שהיו עושים כר"א והיו מתים בזמנם, וכתב המהרש"א דהוא מדה כנגד מדה על שהיו מדקדקין לעשות כלי מילה אפי' בשבת כדי לקיים מצות מילה בזמנה, גם הם מתו בזמנם, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, יצחק היה הראשון שנמול לח' בזמנו מת בזמנו, אברהם שנמול שלא בזמנו מת ה' שנים קודם זמנו כדאמרי' פ"ק דב"ב וק"ל עכ"ל -- ובדברים אלו כבר יש לענ"ד די נתינת טעם על מה שלא עשה אברהם סעודה ביום שמל עצמו כמובן, ודו"ק

איתא במדרש וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים, מכאן אמרו חכמים שחייב אדם לעשות משתה ושמחה ביום שמל את בנו. [המדרש הזה שמעתי מפי מו"ח הגאון הקדוש מהו' עמרם בלום זצ"ל בעת הי' פה על סעודת ברית מילה א']. ונלע"ד לפרש דהנה יש לנו ב' טעמים על מצות מילה ביום השמיני דוקא (א) מ"ש בספר אפריון פ' ויחי בשם ספר שרביט הזהב כי השבעה כוכבי לכת משמשים כל א' ביומו ולכן צריכים להמתין עם התינוק שבעה ימים שישפיעו לו כל המזלות, ואח"כ ביום השמיני מלין אותו ומתישין כחו שעי"ז יוצא מן המזל ונכנס תחת השגחת ה' ית"ש ע"ש (ב) משום דמילה דומה לקרבן וכמו בקרבן צריך שיהי' ז' ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' ה"נ במילה, ולכך איתא במדרש הסנדק והמוהל כהנים הם לפי שהם מקריבי הקרבן, ונפקא מיני' בין ב' הטעמים האלו הוא, דלטעם הא' אין צריך לעשות משתה ושמחה, אבל לטעם הב' משום דהוו כקרבן, א"כ כמו בקרבן יש מ"ע ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ה"נ בסנדק ומוהל דכהנים הם צריכים לאכול ולשתות ועי"ז הבעלים מתכפרים והנה יש להוכיח דעכ"ח העיקר כטעם הב' דהוי כקרבן, דאי כטעם הא' כדי שיצא מהמזל ויכנס תחת השגחת ה' ית"ש א"כ קשה אמאי נמול יצחק אבינו לשמונה הלא תיכף בעת שנולד כבר יצא מהמזל כדאי' בשבת קנ"ו א' בפ' ויוצא אותו החוצה שאמר אברהם נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד א"ל הקב"ה צא מאצטגנינות שלך, א"כ עפ"י המזל לא היה יצחק נולד כלל א"כ תיכף כשנולד נכנס תחת השגחת השי"ת וא"כ למה נימול בשמיני, אעכ"ח דעיקר טעם מילה בח' משום דהוי כקרבן וא"כ ממילא צריכים לעשות משתה ושמחה כנ"ל, וז"ש וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים דוקא, ומוכח דהעיקר כטעם הב' משום דהוי כקרבן, וא"כ צריך לאכול ולשתות כדי שיהיו כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ולכך, מכאן אמרו חכמים שחייב אדם לעשות משתה ושמחה ביום שמל את בנו וא"ש

קל"ג: תניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה וכו' אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום, ופירש"י דלאבא שאול לשון ואנוהו אני והוא אעשה עצמי כמותו לידבק בדרכיו ומהרש"א כתב ולולא פירושו נראה דלאבא שאול נמי פי' ואנוהו התנאה לפניו רק במצות שבין אדם למקום, ואבא שאול חשיב התנאה לפניו גם במצות שב"א לחבירו, לרחם על העניים וליתן צדקה באופן נאה ויפה, ובדרך שלא יתבייש העני, וז"ש מה הוא חנון ורחום וכו' ונותן באופן שאין בו בושה וכלימה להעני, אף אתה וכו', א"נ כמ"ש ביו"ד סי' רמ"ח ס"ח וכל דבר שהוא לשם שמים יהי' מהטוב והיפה, האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק שבשלחנו, כיסה ערום יכסה מהיפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה' עכ"ל כנ"ל כוונת מהרש"א ז"ל ובחידושי מהר"י אסאד ז"ל עה"ת פ' כי תבא, כתב דהנה אם אחד עשה סוכה נאה ולולב נאה לא יאמר הנה יצאתי ידי חובתי בזה ומתוך כח יקמץ ידיו ולא יתן צדקה, אעפי"כ יתן צדקה, וז"ש עשה סוכה נאה וכו', על זה אמר אבא שאול לא תימא שא"צ ליתן עוד צדקה, אלא קח לך ראי' מהשי"ת מה הוא חנון ורחום אף אתה חנון ורחום ר"ל שמ"מ צריך ליתן צדקה כפי יכלתו עכד"ה: יראת שמים כמחז"ל (לעיל ל"א) אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד שנאמר יראת ה' היא אוצרו, שמי שהיא ירא שמים יתייחס השבת אצלו למתנה טובה -- ועוד אקדים לך מ"ש בס' אוהל יעקב פ' עקב, לבאר מחז"ל אטו יראה מלתא זוטרתי היא אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא. עפי"ד הגר"א ז"ל כי יש שיעור אל היראה באדם עד שתפיץ זהרה גם לאחרים כמו שיש שיעור לכלי שממנה יושפע על הכלי הסמוך לה. למשל כאשר יתן איש כלי בתוך כלי גדול ויצוק על הכלי הפנימית כל עוד שלא נתמלאה הכלי הפנימית לא יגיע אל הכלי החיצונה דבר, בלתי כאשר הכלי הפנימית כבר נתמלאה, אז יגיע כל המותר אל הכלי החיצונה, כן שיעור היראה בלב הירא, כי כאשר נתמלאו כל כלי נפשו בצדקה ועוז, אז ישטוף ויעבור גם לסביביו. וז"ש, אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא. פי' בהיותם קרובים למשה שהיה מלא יראה על כל גדותיו, עד אשר שטפה ועברה על לבב כל הסמוכים אליו, עיי"ש באורך -- ובזה יאירו לנו דברי החרוז הנ"ל, קרא למשה מתנה, בבית גנזי ששם האוצר של יראת שמים היא טמונה, וכיון דרק להירא שמים היא מתנה, ממילא "לך יאתה" המתנה ההיא כי אתה ירא אלקים באמת, אמנם בבקשה ממך, קח אותה ותנה לעדת מי מנה, דלגבי דידך ולהקרובים לך, יראה מלתא זוטרתי היא, ממילא גם להם יתיחס השבת למתנה טובה, וא"ש ודוק

על קושיית המפורשים כיון שאברהם אבינו קיים כל התורה עד שלא נתנה מדוע לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה, עיין בישועות יעקב ס"פ לך לך דבר נחמד מאוד: