ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א סז

צאצאי מעיהם יהיו למודי ה' וחושבי שמו, ויש להרהר שלא כדין תצא דינא בת ירושלים לחרבה, וחלילה עביד קוב"ה דינא בלא דינא, לזה בא ר' המנונא ואמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן, ואפס התקוה טובה מבניהם אחריהם ואם אמור יאמר מלאך מליץ אחד, הלא גדולה מדת הבושה למחות זדונות ולכפר עונות, כמאמר חז"ל ברכות י"ב ב' כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו, ועתה יש להרהר חלילה על הקב"ה על אשר שפך אש בציון והחריב ירושלים עיר קדשנו ולא מחל לכל חטאת יהודה בעבור מדת הבושה, לזה בא עולא ואמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו, אחרי כל התועבות אשר עשו לא היתה להם מדת הבושה לכפר על עונותם -- ועדיין יש הרהורי דברים כלפי מעלה, הגם שלא היתה להם בושה זה מזה, היינו לפני אנשים כערכם אבל לגדולים מהם בחכמה ובמנין אפשר ששמו כבוד ותהלה, והנהיגו יקר ותפארת, לזה בא ר' יצחק ואמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו קטן כגדול שנאמר והיה כעם ככהן וגו' -- ואפשר גם ממדה הרעה הזאת לפעמים יצאה מדה טובה, שהיו מהם אנשים אשר לא כבשו פניהם בקרקע, ולא נשאו פנים לשום אדם, והוכיחו לגדולים כקטנים, ולא החניפו פני עשירים, ולא הדרו פני גבורים, ופרסמו את החנפים, ואמרו חכז"ל כל זמן שהתוכחה בעולם נחת רוח באה לעולם, לזה בא ר' חנינא ואמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה וכו' ויען גם מזה יצאה לפעמים טובה בעולם, שהמה אוהבים לתלמיד חכם אחרי שלא הוכיחם, כמאמר חז"ל כתובות ק"ה א' האי צורבא מרבנן דמרחמי לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא בשביל דלא מוכח להו במילי דשמיא, כי אחרי דלא הוכיח להם על מעשיהם הם אומרים עליו הנמצא כזה איש חכם ונבון, (איין טאלעראנטער מאנן,) היודע להתנהג לפי העת והזמן, (נאך דעם צייטגייסטע), ואוהביו רבים, לזה בא ר' יהודא ואמר, גם זה לא היה, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח וא"כ שנאתם היה שנאת חנם והיינו הך דאח"זל שחרבה ירושלים על שנאת חנם ואף דהמע"ה אמר נגד שונאיו (תהלים ל"ח ט"ו) ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות, ר"ל שהמה שונאיו חנם, אחרי שלא הוכיח אותם וראוים להיות לו לאוהבים, כי האי צורבא מרבנן דמרחמי לי' בני מתא וכו', עכ"ד ודפח"ח. [וע"ע בס' מלאה קטורת להגאון בעל ילקוט אליעזר ז"ל בדרוש לשבת חזון שהאריך במאמרים אלו בדברי חן ושכל טוב עייש]

כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו -- עיין בענף יוסף מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה דהנה אחז"ל צדיק נתפס בעון הדור, ומובא בספרים בשם הזוהר הקדוש שהוא כמו שמקיזין דם מאבר אחד ומתרפאין כל האברים. אך כבר כתב הגאון בעל עיון יעקב במגילה כ"ח א' דשאל רע"ק את ר' נחוניא הגדול במה הארכת ימים וכו', אם נאמר כבש למה נאמר אחד, א"ל אחד מיוחד שבעדרו, א"ל מימי לא קבלתי מתנות דכתיב ושונא מתנות יחי'. דר"ע רמז לו דלכך שאל אותו לפי שנא' כבש אחד מיוחד שבעדר, א"כ ראוי לגדול שכמותו שהוא מיוחד בעדת ישראל ליתפס בעון הדור. לזה תירץ מימי לא קבלתי מתנות, וא"כ ראוי לי שלא ליתפס עבורם, כיון שאין לי הנאה מהם עיי"ש, (ובחיבוריי הבאתי זה כ"פ בשם "עין המים" לרא"ב פלאהם ז"ל שהמתיק זה עפ"י משל), א"כ המכבד ת"ח ומהנהו מנכסיו יש לו תקוה שיהי' רפואה למכתו ע"י שיתפס הצדיק בעונו, אבל המבזה ת"ח ואין מהנה אותו, א"כ אין לו רפואה הנ"ל למכתו, כי למה יהיה הת"ח כפרתו בחנם וא"ש. [וע"ע בילקוט הגרשוני ח"ג אות "רפואה" וגם בס' אמרי שפר להג' רש"ק מבראד ס"פ בהעלתך מ"ש בזה]

מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו, אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן, ולנביאי אל תרעו אלו תלמידי חכמים. פירש"י במשיחי שדרך תינוקות למשחן בשמן -- וכתב בס' מלאה קטורת הנ"ל, כי חנוך לנער עפ"י דרכו להטות לבו לתורה צריך למשוח אותו בשמן ששון, (עיי' רש"י תהלים מ"ה ח' כל לשון גדולה נופל עליה לשון משיחת שמן כדת המלכים), שיהיה לו התוה"ק עטרה להתגדל בה, ועי"כ ימשוך לבו לתורה, והתינח אם רואה שמכבדין את הת"ח, אבל אם צעירי צאן קדשים רואים שפלות ובזיון ת"ח, במה יזכה נער את ארחו לשמור מזוזות פתחי בית המדרש, אם כגורל הת"ח יהיה מנת חלקו וגורלו. וז"ש אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן, ר"ל אל תפריעו אותם מעבודתם עבודת הקודש לימוד התורה, ולנביאי אל תרעו אלו תלמידי חכמים, כי אם תרעו להת"ח ותבזו ותשפילו אותם, הלא אז במשיחי אלו תשב"ר אתם נוגעים, כי בראותם שפלות ובזיון ת"ח, באין ספק יפנו עורף לתוה"ק, ותינוק מבית מקום ספר בורח, ודפח"ח

קכ"ט: מעלי יומא טבא דעצרתא נפק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו -- ופלא. ופי' בילקוט אליעזר ערך תורה אות מ"ז, כי קודם מתן תורה היה עבודת ה' עפ"י שכל לעיין במושכלות להתבודד עצמו להתקרב לה' והיו מרחקים עצמם מכל תענוגי עוה"ז, אבל ע"י התוה"ק פתח דבריה יאיר שנאמר ממנו תאכל למצוה, ויכול אדם להתענג ולשמוח על הי לקיים מצות ה' כאשר פי' השל"ה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים כנודע, וא"כ אנו מברכים ברוך אלהינו שהבדילנו מן התועים חוקרי אוה"ע שהולכים מדברות להתקרב לה' וה' נתן לנו תורת אמת הבריח התיכון מקצה אל קצה ועי"כ גם חיי עולם נטע בתוכינו, שנוכל לחיות על פני האדמה, וז"ש מעלי יומא טבא דעצרתא נפק ביה זיקא ושמיה טבוח, דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו, כי אז היה צריך לסגף הגוף, ולמנוע מכל תענוג גשמיי, ורק ע"י קבלת התורה נייח לגוף ולנשמה, ודו"ק: אמר המחבר הנה נא הואלתי לעיל דף פ"ו לפרש החרוז בזמירות של שבת "תנו שבח ושירה" וכו' ויען שאין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, ע"כ אמרתי לגמור גם יתר דברי החרוז. קרא למשה מתנה, בבית גנזי היא טמונה, לך יאתה וקח אותה, תנה לעדת מי מנה". והוא עפימ"ש בס' "שער בת רבים" פ' יתרו, בביאור המאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, כי יום שבת מתנה טובה לישראל שאז יש להם עת ופנאי לעסוק בתורה משא"כ בכל ימי החול, אבל לא הכל הם מבינים בטובת השבת, רק זה שהוא ירא שמים ויודע כי כל עניני עוה"ז הבל הבלים ואין בם מועיל, ועיקר התכלית הוא רק העסק בתורה ומצות בעוה"ז כמאמרם ז"ל התקן עצמך בפרוזדור וכו' אדם כזה ישמח במתנת שבת, והוא ממתין ומצפה מתי יבא יום שבת, ואז אנוח מעבודתי ואוכל לעסוק בתורה, לא כן מי שאינו ירא שמים הוא אינו שמח בשבת רק אדרבה מצטער על שאינו יכול לעסוק במשא ומתן בשבת, וז"ש ה' למשה מתנה טובה יש לי, אבל רק בבית גנזי ששם הוא האוצר של