ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א סג

וכשעשו את העגל חזרה הזוהמא והפגם בנפשם, והנה אמרו חז"ל (ברכות ל"ב א') אלמלא ג מקראות נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל וכו' וחד דכתיב ואשר הרעותי מיכה ד') כלומר שהקב"ה מחייב את עצמו כביכול על כל מה שאנחנו חוטאים כאלו אין הבחירה בידינו כי מוכרחים אנחנו ע"י היצה"ר על כל עונותינו, וא"כ גם חטא העגל הוא מחמת היצה"ר, וא"כ ראוי שיעביר המקום ב"ה הפגם והקלקול ג"כ מאתנו. ונמתיק זה עפ"י משל לאחד שבא לבית חבירו והיה שם תיבה גדולה מלאה כלי זכוכית יקרים, וגם כלים מלאים שמנים יקרים, ונסתבך האיש ונאחז בגדו בהתיבה אשר בה הכלים ונקרע בגדו, וגם הפיל התיבה ונשתברו כל הכלים שבתוכה ונשפכו כל השמנים והיה ההפסד רב מאד עד שיעלה למאות ולאלפים, ותפש הבעה"ב את האיש והוליכו אל מקום המשפט לתבוע ממנו הפסדו הרב, וטען האיש אתה גרמת בעצמך הפסדך בהעמידך התיבה במקום הילוך בני אדם, וזכה בטענה זו לפני השופט ונפטר מלשלם, אח"כ טען האיש ואמר, אם אינני חייב בדבר, מעתה ראוי שישלם לי הבעה"ב בעד בגדי שנקרע ע"י תיבתו -- הנמשל הוא, בראות כנס"י שהקב"ה כביכול מחייב את כבודו לומר שהוא ית' גרם להם לחטוא נגדו ע"י בריאת היצה"ר, ובעבור זה ימצא להם זכות בכל עון ובכל חטאת ויהיו פטורים מעונש על שחטאו נגד כבודו יתעלה, אז יבקשו ממנו שראוי א"כ שיתקן להם גם הפגם שפגמו בנפשותם, שגם זה בא להם מחמת היצה"ר, וזהו, מי שהכל שלו, כלומר שהכל (היינו גרם החטא) הוא ממנו, יכפר ויטהר אותנו מעון גדי שכרמתי לי, כלומר מה שפגמתי בנפשי, מלבד מה שחטאתי נגדו, עכ"ד ודפח"ח ואמר ריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו וכו' כל המאמר הזה מרישי' לסיפי' מידרש ומבואר יפה בספר יערות דבש ח"ר סוף דרשה ט"ו (וביערות דבש שתחת ידי דפוס לובלין שנת תרל"ה, הוא בדף צ"ה מדפי הספר) ע"ש וינעם לך ודברי הגאון בעל בינה לעתים ז"ל כבר הובאו בס' ענף יוסף שעל העין יעקב לכאן ע"ש אשר ע"כ לא העתקתים פה -- ובס' ילקוט אליעזר ערך תורה אות רפ"ד כתב וז"ל, בשעה שעלה משה למרום וכו' החזר להם תשובה וכו' ובס' בינה לעתים מדקדק לשון החזר משמע הדבר בעצמו ע"ב, ונראה כי מה"ש אמרו, מה ילוד אשה, תנה הודך על השמים, א"כ משמע שלבני אדם אין שום התקרבות אל השי"ת, לכך אמר ה' למשה, אמור להם והחזר אותו הדבר בעצמו מה חשובים מה"ש יותר אשר עי"כ יתך הודו על השמים, כי אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, כפירוש האלבילדא ז"ל בפסוק כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע, ר"ל כי רם ה בכ"ז ושפל יראה, כי גם גבוה דהיינו מה"ש הגבוהים ורמים אין להם התקרבות, ורק ממרחק יידע, רחוק רחוק ממנו. וכמו שמשגיח עליהם כן יראה על שפל בארץ, עכ"ד ודפח"ח. ובסידור באר חיים דף מ"ה ע"ב מביא בשם אביו זלה"ה שהם טענו מה לילוד אשה כו' שילוד אשה עלול לחטא כמ"ש כי בחטא יחמתני אמי, אז אמר לו הקב"ה החזר להם תשובה, היינו שעל זה יש תרופה בתשובה, ועיי"ש שביאר בזה גם מאמר השי"ת אחוז בכסא כבודי שהוא ע"ד שאמרו חז"ל בסנהדרין ק"ג ע"א גבי מנשה מלך יהוד' ויחתר לו כו' מלמד שחתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד, וא"ש ודו"ק (וע"ע בחידושי חת"ס ז"ל לכאן מ"ש בזה וינעם לך)

שו"ר בס' ילקוט דוד פויזנער פ' יתרו שמביא בשם יד יוסף וז"ל, אמרו המלאכים טוב ליתן התורה לנו שאנו בלתי חטא ועון, השיב הקב"ה אחוז בכסא כבודי" והחזר להם "תשובה" ר"ל התשובה המגעת עד כסא הכבוד, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, לפי שיותר שכר גדול למי שיש בו יצה"ר וכובש אותו למי שאין בו יצה"ר כלל, ועוד סודות התורה אתם יכולין ללמוד משא"כ פשוטי התורה אי אפשר לכם לקיים דמה כתיב בה כו' וא"א לפרוש סודותיה מן פשוטיה עכ"ל -- עוד כתב שם שאמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו, ר"ל שהתורה שתנתן על ידו תשתכח, דמה בו"ד עובר כך תורתו עוברת, ולענ"ד לפרש בזה מ"ש הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, עפ"י מה שראיתי בספר א' דעשיית תשובה על חטא הוא מסוגל לזכרון, דגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ושם אין שכחה, כמ"ש במוסף לר"ה ואין שכחה לפני כסא כבודך, וז"ש אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, ר"ל תשובה מסוגל לזכרון ועי"כ התורה לא תשתכח. בספר שדי חמד כללים מערכת הדל"ת אות ח' הביא בשם ס' ברכת מועדיך לחיים שחקר מאחר שהתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים איך נתחייבו ישראל בקיומה הא לדעת הרמב"ם ז"ל אין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב (עיין בחו"מ סי' ס'). ולפי המבואר שם באות ט' בשם הרב נחלת בנימין מצוה כ"ט דאם המקנה הוא מלך חל הקנין בדבר שאינו קצוב א"כ כ"ש לגבי הקב"ה דהוא מלך מלכי המלכים. וא"כ נתחייבו ישראל שפיר בקיום התורה. הא חדא ועוד י"ל עפ"י המבואר שם באות ה' בשם מרן החבי"פ בס' ראה חיים בשם הרב לחם רב סי' ק"י דאלים כח הרבים ומתחייבים אף בדבר שאינו קצוב עיי"ש א"כ הא כל ישראל ביחד חייבו אז עצמם לקיים התורה ואלים כח הרבים להתחייב אף בדבר שא"ק כנ"ל -- ובזה נ"ל לפרש מקראי קודש (דברים ל"ג ד' ה') תורה צוה לנו משה מורשה קהלת ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, דרש"י פירש ויהי הקב"ה בישורון מלך עיי"ש. וז"ש תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כלומר התורה אשר צוה לנו משה היא ירושה לכל קהל יעקב לעדי עד וכל הדורות חייבין אותה לקיים, וא"ל עיקרא דדינא פירכא איך נתחייבו ישראל בקיומה הא אין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב כחקירה הנ"ל, עז"א דז"א כי ויהי בישורון מלך דהקב"ה הוא מלך ואם המקנה הוא מלך חל הקנין אף בדבר שא"ק, ועוד, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, דכל ישראל ביחד חייבו א"ע לקיים התורה ואלים כח הרבים ומתחייבים אף בדבר שאינו קצוב כנ"ל וא"ש. [וטרם אכלה לדבר בענינים הללו ארשום עוד הערה נאה שראיתי בס' המדרש והמעשה פ' כי תשא בהא דשבר משה את הלוחות ואמרינן לעיל בגמ' שדרש ק"ו ומה פסח שהוא א' מתרי"ג מצות א"ת כל ב"נ לא יאכל בו, התורה כולה וישראל עאכו"כ. וקשה מאי מהני ק"ו, הא מפסח לא ידעינן אלא שלא היו הלוחות ראויות להנתן לישראל, אבל שבירה מנא לן ? הא שבירה זו ל"ת שבתורה היא ולא תעשון כן לה' אלהיכם, וכלי שהיה השם כתוב עליו אם התינו לוקה (עיין רמב"ם פ"ו מיסוה"ת ה"ו) וה"ה שבירה א"כ שבירת הלוחות שהיה כתוב עליהם כומה שמות ואזכרות מי התיר לו למשה, אחרי שמק"ו דפסח לא ידע אלא שהם מעוכבי נתינה בלבד. ועיי"ש מה שמפלפל בזה ולבסוף הביא בשם אחיו הרה"ג מהר"א שיחי' תירוץ מושכל עפ"י דאיתא בש"ס ע"ז נ"ג ב' ואשריהם תשרפון באש, מכדי א"י ירושה היא וכו' וא"א אוסר דשא"ש כו' מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו. עכ"ל הש"ס. הרי דעכ"ח צ"ל דקרא זה דואשריהם רק לבתר מעשה דעגל נאמר, וא"כ עכ"ח דגם לאו דלא תעשון אכתי לא נאמר בשעת הלוחות הראשונות, דהא חד קרא הוא ואשריהם תשרפון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם ודפח"ח ש"י].