ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א ס

ערות דבר, ולכן לא חששו לשמא תתגנה על בעלה ויגרשה, וכ"מ בירושלמי דסוף גיטין אתיא דר"ע כטעמיה והזקנים כב"ש. והנה הפוסקים פסקו כאן כר"ע דמותרת להתקשט בימי נדותה, ולפי הירושלמי הנ"ל צ"ע בדין זה לפי"מ דקיי"ל כב"ש דאסור לגרש בלא ערות דבר, עיין באבהע"ז סי' קי"ט, א"כ היה צריך כאן הדין להיות קיים כדעת הזקנים וצ"ע עכ"ל. ופלא גדול בעיני שלא ידע המחבר הגדול הזה שקושיא זו כבר הקשו גדולי עולם, וכבר נאמרו ונשנו עליה תירוצים נכונים, במשנה למלך פרק עשירי מה' גירושין הלכה כ"א ובהגהות מל"מ לשם עיי"ש ותמצא, ואין להאריך עוד

ס"ז: מעשה בר"ע שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון -- בס' עולת חודש ח"ר מאמר רי"ד הביא פי' הגאון מ' מרדכי יפה ז"ל דהנה אמרו חז"ל בסנהדרין לא נברא היין אלא לנחם בו אבלים כמ"ש תנו יין לאובד ושכר למרי נפש, ועוד אמרו חז"ל הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, לפי"ז אם עמי הארצים שותים יין עכ"ח מת אחד ושותים כדי להתנחם, אבל תלמידי חכמים מותרים לשתות יין גם כשהכל חיים וקיימים, וז"ש חמרא ששותים יין, וחיי שהכל חיים, עכ"ח רק לפום רבנן, [ועיי"ש עוד פי' עפימ"ש בשם הזוהר כל דיבור ודיבור שיצא מפי האדם מקרב לו המיתה, ולא נמצא ריבוי דברים כמו אצל היין כמ"ש ז"ל נכנס יין יצא סוד, אבל התורה מקרבת לו החיים כל דיבור ודיבור שיצא ממנו לבטלה ע"י לימוד התורה חוזרים למקומם הראשון כמבואר בזוהר וספרי מוסר, וז"ש חמרא וחיי, הרוצה לשתות יין ולחיות שלא לקרב המיתה ע"י רוב דברים, לפום רבנן ולפום תלמידיהון כלומר ילמוד תורה כי על ידה מקרב הדברים היוצאים לבטלה אחד אל אחד]. ובס' ילקוט אליעזר ערך מן הביא בשם חותנו הגאון ז"ל עפ"י מה שפירשו כך דרכה של תורה פת במלח תאכל, מי שמתחיל לילך בדרך התורה ירגיל עצמו במדת הסתפקות להחיות נפשו בלחם ומים. כי אם ישבע במעדנים יפשע גבר רך וצעיר אשר עוד לא עלה עליו עול התורה, אבל אם מכבר אתה עושה כן, וכבר יגעת בתורה ומצאת, אז אשריך בעוה"ז צדיקים יירשו ארץ וטוב לך לעוה"ב וכנודע, וז"ש חמרא וחיי לפום רבנן. חיי וחמרא לפום רבנן ותלמידיהון, לרבנן הקדים חמרא, דהיינו תענוגי עוה"ז כי הם לא יבעטו גם אם יתנו בכוס עיניהם, ואח"כ וחיי דהיינו חיי עוה"ב, אבל התלמידים עוד לא הכה שרשי אמונה על תלמי לבבם לנצח, ע"כ הזהיר אותם והקדים לזכור חיי העוה"ב ואח"כ תענוגי עוה"ז ודו"ק

ע"ז: מ"ט עיזי מסגן ברישא וכו'. עיין בספר בנין אריאל פ' וישלח מ"ש בזה וינעם לך. פ"ו: ודכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל -- בספר עיון יעקב' כתב הטעם שניתנה תורה בשבת ע"ד דאמרינן שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא וישראל נתרפאו אז ממומין כדאיתא בתנחומא פ' יתרו עכ"ל -- ועפי"ז נ"ל לפרש מה ששמעתי רמז בפסוק משה ידבר והאלהים יעננו בקול. משה ר"ת שבת היא מלזעוק, קול ר"ת ורפואה קרובה לבוא, ותמהתי מה ענינו לכאן, ולהנ"ל ה"פ דמשה אמר שבת היא מלזעוק, על כל הבעלי מומין שיתרפאו, והאלהים ענהו בתיבת קול, דהיינו ורפואה קרובה לבא וא"ש. [ולענ"ד י"ל הטעם שניתנה תורה בשבת, עפימ"ש בבני יששכר מאמר מעלת התורה אות כ"ג בשם הגאון חיד"א ז"ל מה שארז"ל שמלאכי השרת היו מקטרגים והיו רוצים לקבל התורה באו בטענות דינא דבר מיצרא אשר רז"ל אסמכוה אקרא ועשית הישר והטוב. אמנם כתב בשיטה מקובצת מציעא. דלגבי בן לא שייך דינא דבר מיצרא. וישראל המה בנים עיי"ש. ועוד כתב בבני יששכר במאמר מעלות וסגולות שבת אות ו' העדות לישראל שנקראים בנים הוא השבת דהנה קיי"ל גוי ששבת חייב מיתה וכתבו הטעם להיות השי"ת קידש את השבת מבראשית ובו שבת הוא ית"ש מכל מלאכתו וא"כ נקרא שבת שרביטו של מלך ואסור להשתמש בשרביטו של מלך והמשתמש חייב מיתה ע"כ גוי ששבת חייב מיתה משא"כ ישראל ניתן להם השבת לאות ולעדות שהם בנים ויכולין שפיר להשתמש בשרביט אביהם עיי"ש. ובזה יובן שפיר טעם שנתנה התורה בשבת כי מן השבת מוכח דישראל הם בנים למקום וממילא אזדא לה טענת המלאכים שלהם יאתה התורה מצד דינא דבר מיצרא דהא לגבי בן לא שייך דינא דבר מיצרא כנ"ל. וזה כוונת הפייטן בזמירות לשבת. תנו שבח ושירה לאל אשר שבת ברא ולנו בו נתן תורה. דלולי השבת שממנו מוכח דאנו בנים למקום לא היה אפשר ליתן לנו התורה, רק ע"י השבת זכינו לקבל התורה אנחנו ולא המלאכים, וז"ש ולנו בו נתן תורה, דעם השבת היה אפשר לו ית' לתת לנו התורה ודו"ק]

פ"ו. תניא וישב משה את דברי העם אל ה' וכתיב ויגד משה את דברי העם אל ה' וכו' רבי אומר בתחלה פירש עונשה וכו' ולבסוף פירש מתן שכרה וכו', ואיכא דאמרי בתחלה פירש מתן שכרה דכתיב וישב משה דברים שמשיבין דעתו של אדם ולבסוף פירש עונשה דכתיב ויגד משה דברים שקשין לאדם כגידין -- וכתב מהרש"א בד"ה בתחלה פירש עונשן וכו' נראה דכ"ז הי' לפי הדין בגרים דאז נכנסו ישראל לברית ונעשו גרים ואמרינן פ' החולץ גר שבא להתגייר כו' מודיעין אותו ענשן של מצות כו' וכשם כו' כך מודיעין אותו מתן שכרן כו' עכ"ל -- וקשה דהתינח ללישנא קמא אבל להאיכא דאמרי קשה אמאי הפך משה הסדר והודיע תחלה מתן שכרם והלא בגרים מודיעין תחלה עונשן. ונ"ל לפרש עפמ"ש בס' ארצות השלום דרוש ז' בפסוקים דפ' יתרו, כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ופירש"י כה תאמר לנשים וע"ה אמירה רכה, ולבני ישראל הגדולים תגד דברים קשים כגידין, ולא נודע מה הדברים הקשים כגידין בזה המאמר אשר דבש ונופת על לשונו, אמנם נדמה בזה לשר ואדון שמרדו בו שני עבדיו, ויאמר להם האדון הלא תזכרו כי שניכם מרדתם בי ופשעתם נגדי, הנני נושא את ראשכם ואשימכם לשני שרי צבאות על כל ביתי, העבד האחד כסיל וישמח על הדברים האלה, אמנם השני שהיה חכם ירדו הדברים האלה אל חדרי לבבו כמדקרות חרב, באמרו, איך אשא פני להיות שורר על ביתו ושומר לראשו, ואנכי הרביתי לפשוע נגדו, וכן הענין הזה, בזכרו השם לבני ישראל את אשר נשאם על כנפי נשרים בחפזון ממצרים, כי לא יכלו להתמהמה שם יותר יען היו משוקעים שם בירכתי בור הטומאה וגילולי תועבות מצרים, ויאמר הנה עתה תהיו לי סגולה מכל העמים, להמונים ונשים אשר אין בם תבונה היה זה אמירה רכה, אבל לבני ישראל הגדולים המרגישים תוכן הדבר, היו אלה הדברים בעצמם דברים קשים כגידים כי נקוטו בפניהם לקבל רב הטובה הזאת, בזכרם את עלם אשר מעלו בו עכ"ד ודפח"ח -- (ועד"ז כתבו בשם הקדוש מהר"י בעל שם טוב זי"ע במ"ש בזמירות לשבת, משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם, דלהיודעים ומבינים אינך צריך להעניש בעונשים קשים ומרים ולעשות בהם נקמה בהביאך עליהם פגעים רעים, כי גם אם תמשוך חסדך עליהם ותתנהג עמהם במדת החסד והרחמים, המה ידעו ויבינו מה גדולה הנקמה הלוטה והמעוטפה בהחסד הלזה