ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א נט

למפרע שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות הי' כותב לאשתו, א"כ רק ביקש לעשות איסור אבל לא עשה כי עלה בידו דבר היתר, ובהיות כן הלא יפלא א"כ למה חרד נתן הנביא את כל החרדה הזאת, ובא על דוד ברעש גדול כאלו עשה חטא משפט מות, אבל ידוע מחז"ל ב"ק נ' א' וסביביו נשערה מאוד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכיון שהי' חילול השם בעיני העולם, לכך איים עליו נתן הנביא כל כך, וז"ש רבי דאתי מדוד אדרבה מהפך ודריש בזכותיה דדוד כלומר דמוכח אדרבה "להיפך" כמה צדיק הי' דוד זה, שדקדקו עמו כחוט השערה, דהלא באמת משונה רעה זו וכו' שביקש לעשות ולא עשה, ואעפי"כ לגודל צדקתו וחשיבותו נחשב לו גם זה כאילו עשה האיסור בפועל, וא"כ אדרבה מוכח להיפך דדוד צדיק גדול היה, עכד"ה. ועיין בדרשות דברי שאול דף ה' ע"ג וע"ד מ"ש בענין כל האומר דוד חטא וכו']

ס"ג. אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא פירש"י בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד --- והקשה בענף יוסף דילמא האמת כן רק אורך ימים ולא עושר וכבוד דלאו כל אדם זוכה לשתי שלחנות וע"ש מ"ש בזה. אמנם היטב אשר דבר בזה בס' "שם משמואל" פ' מצורע עפ"ד הגמ' שבת דף ק"ה כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, ופריך והכתיב ויעבדו העם וגו' וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, ומשני ימים האריכו שנים לא האריכו וכו' עיי"ש, ופירש"י ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב דחשיב אריכת ימים כדאמרי' בסדר יומא כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים של חיים ושנים שאינם של חיים א"ר אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה עכ"ל. נמצא עולה מזה דיש לאריכות ימים ב' פירושים או שיבלו ימיהם בטוב ולא אריכות שנים ממש או דקאי אתרוייהו כדמצינו בקרא למען ירבו ימיכם. אבל על זה אין סברא לפרש אורך ימים על אריכות שנים לחודא ולא ימים ממש בטוב דא"כ הו"ל למכתב אורך שנים ובכלל שנים נכלל ג"כ ימים, והשתא יובן קושי' הגמ' אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא הא עכ"ח צריך לפרש האי קרא דאורך ימים שיבלו ימים בטוב וא"כ היאך עושר וכבוד ליכא בתמיה, ולזה משני שפיר דכ"ש עושר וכבוד דאריכות ימים קאי אתרווייהו וא"ש. אלא למיימינים בה אורך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא -- בס' קול יעקב למגלת קהלת המתיק ביאורם ז"ל עפ"י משל לאחד שהלך בדרך וראה חברת גנבים נופלות על אוצרות המלך ויגנבו דיים וישימו בכליהם והוא לא פנה אליהם וילך לדרכו, ויבא אל המלון עיף ורעב, ויהי הולך אנה ואנה ויבואו גם הגנבים עם כל הרכוש, ויצוו על בעל המלון להכין להם סעודה גדולה, ויאמר האיש העני בלבו עתה אשבור רעבוני כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, כי הלא טרם יוגמר הבישול בודאי ישיגום הרודפים ויתפשום ויוליכום אל המאסר, ואשאר אני לבדי ואוכל די שבעי, הנמשל הקב"ה ברא צדיק ורשע זה פונה לתורתו ולעבודתו וזה פונה לרשעו, הצדיק יאריך ימים כמשפט אוהבי שמו יתברך, ואנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ונספים בלא משפט וכמאמר חז"ל (חגיגה ה') הנהו שני מאי עבידתייהו אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפון ליה, נמצא פי' הפסוק כפשוטו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד בלא אריכת ימים כמאמר יכין רשע וצדיק ילבש ודו"ק

א"ר חנינא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע וצ"ב לשון כמאמרה, ועיי' במהרש"א, ובס' "תורה תמימה" למגלת קהלת ח' ה' כתב הכוונה משום דיש כמה מצות שחיובם אינו בהכרח אלא במעשה הקודם לה, למשל שאם עשה לו אדם בגד של ד' כנפות מחויב להטיל בו ציצית, משא"כ אם לא עשה לו בגד כזה הוא פטור ממצוה זו, וכן כשיש לו חמץ בערב פסח הוא מחויב במ"ע דתשביתו ואם לא קנה לו כלל חמץ קודם הפסח אין לו מה להשבית ואינו באותה מ"ע, וכן אם אינו רוצם לאכול פת ביו"ט אינו מחויב בסוכה, והרבה כהנה, והנה איש כזה נראה שאינו מחבב מצוה, אבל מי שהוא מחבב מצות משתדל לסבב לו המקרים והמעשים כדי שיתחייב במצות, עושה לו בגד של ד' כנפות כדי שיקיים מצות ציצית, קונה לו חמץ קודם הפסח כדי שיקיים מ"ע דתשביתו, אוכל פת ביו"ט של סוכות כדי שיתחייב בסוכה, וכדומה, וז"ש מצוה כמאמרה, כמו שנאמרה בתורה, ויתבאר עוד הראיה מהלשון שומר מצוה, מלשון ואביו שמר את הדבר, שמחכה וממתין עליה מתי תבא לידו ויקיימה, וזהו זכות גדול עכ"ל

אמר ר"ה מ"ד שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה וגו' עד כאן דברי יצה"ר מכאן ואילך דברי יצ"ט -- כתב בס' קול יעקב סוף קהלת. לכאורה הוא פלאי שיהיו שני הפכים נאמר בפסוק אחד. אבל דע כי הקב"ה ברא באדם יצ"ט ויצה"ר וקבע זמן לכל אחד כי מעת גיחי מבטן עד כלות ימי העליה הוא זמן שליטת היצה"ר באדם מחמת רתיחת הילדות ואז יפתה וגם יוכל, אכן בבוא ימי הירידה בראות האדם ימיו הולכים ודלים וימי הרעה באים הלוך וקרוב אז יתבונן האדם על דרכיו ויפקח עיניו על איבוד ימי עלומיו אשר הלכו בלי חמדה ואז ימצא היצ"ט מסלול ודרך ליכנס בלבו להוכיח על פניו דרכו ולשבר את לבו הזונה לאמור מה לך נרדם ועד מתי לא תסיר הבגדים הצואים מעליך הלא המות מרחף נגד פניך עוד מעט ואינך. וככה יום יום יביע אומר ודברים בתוכחת מגולה, ואז אין מקום ליצה"ר עוד לפתותו כפעם בפעם בתכונת יצה"ר כי לא יאבה לו ולא ישמע אליו, ולכן יתחכם היצה"ר להתחפש וללבוש תכונת היצ"ט (כמבואר בס' בעל העקידה שהיצה"ר מתלבש לפעמים בדמות יצר הטוב ובטענותיו יטעון עמו) ובראותו שהאדם מתחרט על מעשיו ומסכים בלבו לשוב אל ה' אז בא אליו בדמות יצר טוב ומפחידו ואומר לו בן אדם האם דבר קטן וקל הוא בעיניך דרך התשובה היספיקו מעט ימיך לעשותך בהם תשובה כראוי על רוב עוניך ואם תוכל שאת כובד עול התשובה עליהם, הלא כאשר אבדת עולמך המעותד לעולם הבא, כן תרצה אתה לאבד גם יתר שנותיך בעולם הזה ותהיה קרח מכאן ומכאן וכאשר אבדת אבדת הלא מעט ימיך חדל מן התשובה ומצוא מרגוע לנפשיך עכ"פ בעודך חי אכול ושתה וייטב לבך ואשר תמצא לעשות בכחך עשה ואל תבלה ימיך בהבל וזהו בהשתדלות העולם הבא כי השיג לא תשיגנו עוד. וז"ש עד כאן דברי היצה"ר שאומר לו בילדותו בדמותו האמתי שמח בחור וגו' מכאן ואילך דברי היצר טוב כלומר שיצה"ר בעצמו מתחפש ומדבר דברי היצ"ט להגדיל בעיניו דרכי תשובה. ולהרחיקו ממנה כמאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט וק"ל

ס"ד: והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה ואלא מת"ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים כ' בס' "תורה תמימה" ס"פ מצורע יתכן דר"ע לשיטתיה בסוף גיטין צ' א' דמותר לאדם לגרש את אשתו אפילו אם מצא אחרת נאה הימנה, והזקנים ס"ל כב"ש דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה