ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א ו

עליהן עובר לעשייתן, ואמאי לא חיישינן גם התם שמא ימות קידם שיעשה המצוה ונמצא שהוציא ש"ש לבטלה והניח בקושיא. אמנם לפימ"ש בחידושי מרן חת"ס ז"ל (פסחים ז' ע"ב בד"ה כל המצות כו') דמבואר בספר הכוזרי טעם הברכה שיהי' ההכנה לעשיית המצוה וקבלת הקדושה ההיא ע"ד שהוסיפו המקובלים עתה לומר הריני מזמן יעו"ש, א"כ שאני התם דלא אפשר בלא"ה, ועכ"ח צריך לומר הברכה קודם עשיית המצוה, אבל הכא במלתא דר"ש שפיר כתב השל"ה הטעם משום דחיישי' שמא ימות דהא אפשר לומר עולה לה' מנחה לה' וכו' ולמה יזכיר ש"ש תחלה וא"ש ודו"ק - ועיין עוד בשל"ה הק' בחלק תורה שבכתב פ' עקב (השייך לקושי' התוס, דף י"ז) וז"ל: ארז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אל תטעה לפרש קב"ה מסייעו לבוא לשמה בזכות שעכ"פ עסק בתורה עז"א לא יקח שוחד וכו' אלא ה"פ שמתוך שעוסק בה אף שהוא שלא לשמה, מ"מ ימצא בתורה כתוב כי הוא עבירה גדולה לעסוק שלא לשמה, ואז יעורר לעסוק לשמה, אבל עסק התורה שעוסק שלא לשמה, הוא בעצמה עבירה, ובזה מתורץ קושיות התוסו. ודו"ק עכל"ה. [ועיין מש"ל בד"ה בתוס' דף י"ז וכו' והוא סובב לפרש כוונת התוס', כי התוס' בודאי לא ס"ל כהשל"ה. הנ"ל כמובן]: