ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א ה

להבחין בין דם לדם, ע"ז שפיר מביא הגמ' תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהי' מבייש פני דוד בהלכה, ודוד המע"ה שתק, א"כ זכה להבחין בין דם לדם כדברי הגמ' ברכות ס"ג הנ"ל, וא"ש בס"ד עכ"ל ודפח"ח ש"י

ובשל"ה הקדוש ז"ל במס' שבועות בד"ה תכלית הלימוד וכו' דקדק דהול"ל כדי לטהר או לטמא אשה לבעלה ואמאי נקט דוקא כדי לטהר, אלא דוד המע"ה היה יגע כ"כ באם הוא טהור בבירור ע"פ הדין שח"ו לא יטמאנה ויחמיר לאחרים לבטלה מפרי' ורבי' ומכ"ש שמוזהר בעל הוראה שלא יכשיל ח"ו אחרים רק בא לאשמועינן כח דהיתרא, וכן הה"ד בכל הוראות ואפי' לעצמו שמדת חסידות הוא שיחמיר לעצמו הני מילי כשיש מקום לחומרא אבל אם אין מקום להחמיר רק שירצה להחמיר מחמת חסרון ידיעה ואלו היה לומד ומעיין בבירור היה רואה שאין מקום לחומרא ועכ"ז הוא מחמיר זהו חסיד שוטה, וע"ז שמעתי ביאור המאמר בברכות פ"ק א"ר חייא משמי' דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי ירא ה' ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל וגו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעוה"ב ע"כ. וכבר הקושיא מפורסמת דעכ"ח הנהנה מיגיעו הוא ג"כ ירא שמים, דאל"כ איך יהי' הוא עדיף מירא שמים מאחר שהוא חוטא, אע"כ צ"ל שהוא ג"כ יר"ש א"כ מאי רבותא דהוא גדול, אלא ירא שמים קורא בכאן מי שהוא מחמיר ומטריף, אבל גדול ממנו מי שמייגע בתורה ולומד עד שנתברר לו שמותר באכילה, וז"ש הנהנה מיגיע כפו כי ידיו רב לו בתורה, אז אשריו בעוה"ז שהוא נהנה מאכילה, וטוב לו לעוה"ב שעסק בתורה וק"ל, עכ"ד הקדושים יעו"ש, ועיין במהרש"א בח"א לברכות דף ח' על מאמר גדול הנהנה מיגיעו הנ"ל, שכתב, ועוד יש לכוין בזה לענין הרואה טריפה לעצמו וכו, וכוונתו ג"כ לפירוש השל"ה הנ"ל וכמ"ש במהרש"א חולין דף מ"ד בד"ה הרואה טריפה לעצמו כו' עה"כ אומר יגיע כפיך וגו' עייש"ה. והגאון בעל דברי שאול על אגדות הש"ס (ברכות דף ח') לא ראה לא דברי השל"ה ולא דברי המהרש"א כיעו"ש

בתוס' דף י"ז כ' דמי שאינו לומד אלא לקנטר חבריו, נוח לו שלא נברא, ומי שלומד על מנת שיכבדוהו, מתוך שלא לשמה בא לשמה, וכתב בס' ברכת אברהם מהגאון הקדוש מ' אברהם אביש ז"ל מפפד"מ יצ"ו פ' בראשית וז"ל, וצריך לבאר כיון דבאמת גם כשלומד ע"מ שיכבדוהו וישאר ע"ז הכוונה הוא עושה עון כמו שלומד לקנטר, א"כ מ"ש דבלומד לקנטר אמרי' דנוח לו שלא נברא טפי מהלומד להתכבד, ועכצ"ל דבזה שלומד לקנטר לא יבא לשמה, אבל זה שלומד ע"מ שיתכבד יבא לשמה, וזה צריך טעמא, לזה נאמר להקדים מה שמבואר ביומא (דף פ"ו) ה"ד חילול השם כו' אמר אביי כדתניא ואהבת את ה' אלהיך שיהא ש"ש מתאהב על ידך שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות ומו"מ בשוק נאה ונו"נ באמונה, מה הבריות אומרים עליו כו' אשרי אביו שלמדו תורה כו' אוי להן לב"א שלא למדו תורה כו', ובזמן שאדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ואין דבורו בנחת עם הבריות כו' מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה כו' אשרי ב"א שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו ע"כ, נמצא זה שלומד לקנטר שאין דיבורו בנחת עם הבריות, אזי בא על ידו חילול השם שבדלין ב"א מללמוד תורה, אבל זה שלומד ע"מ שיכבדוהו בוודאי דיבורו בנחת עם הבריות ע"ד שמבואר (אבות פ"ד) איזהו מכובד המכבד את הבריות, ע"כ בא מזה קידוש השם שרבים ילמדו ממנו ללמוד כמו כן, ובודאי ולמדו לשמה, שהעולם אינם יודעים מזה שלומד שלא לשמה, ומבואר שם (דף פ"ז) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ופירש"י הקב"ה מדחה את העבירה מלפניו שלא תבא לידו, וגם זכות הרבים תלוי בו כמבואר (אבות פ"ה) ואף שלומד שלא לשמה יעזרהו הקב"ה שיבא לשמה משא"כ מי שלומד לקנטר שממנו בא חילול השם והוא בכלל מחטיא את הרבים דמבואר (שם) שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ע"כ נשאר בלמודו שלא לשמה, שלא יבא לעולם לשמה, לזה בברכות דאיירי רבא שלא יהא קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין שנא' ראשית חכמה כו' ועז"א כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, שפיר כתבו התוס' דאיירי לקנטר ולעולם לא יבא לשמה ע"כ דפח"ח

בגמ' דף ט' דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וגו' שלא יאמר אותו צדיק וכו' ומדקדקי' בלא"ה כיון שהבטיח צריך לקיים הבטחתי וכתב בס' דברי ר"ש להגאון מ' שלום חריף ז"ל, בהקדם לתרץ דמ"ט הוצרך לומר שישאלו הא הי' יכול לעשות באופן אחר שיטלו או שיתנו להם בחוזק יד, אלא דשל"ה מקשה הא קיי"ל קים לי' בדרבה מיני' אלא דידוע גמר' במס' ב"מ צ"א ע"א אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ופירש"י היכא דקים לי' בדר"מ כיון דלצאת ידי שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיני' כיון דחייב לצי"ש יעו"ש והיינו דאמר שישאלו וא"כ מיקרי תפס, אמנם השל"ה מתרץ כיון דהקב"ה בעצמו עושה דין חייב על ב' רשעיות יע"ש וא"כ באמת אין צריך וישאלו, רק ידוע כל מה שהקב"ה עצמו עושה מבחין בין צדיק לרשע אבל ע"י שליח כל ישראל יש להם דין אחד, וא"כ אי הקב"ה עצמו עשה הוי דינו דצדיק נוטל ויוצא ברכוש גדול אבל מי שאינו צדיק אין לו רכוש גדול אבל אי הוי ע"י שליח כולם ישאלו, וידוע גבי גלות ושיעבוד כולם עבדום וענו אותם אפי' צדיקים, והיינו דיאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם בכולם, ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בכולם רק בצדיקים לכן וישאלו ע"כ דפח"ח: (ועיין מ"ש עוד בזה בסוף המסכתא בהשמטות אות א' ואות ל"ו וינעם לך)

בשל"ה הקדוש במסכת תמיד כתב בהגה"ה: בענין אקדומי וחשוכי שאמר היינו דאהני להו, קשה מה תירץ הלא הפסוק אמר על האדמה דמשמע בארץ דוקא, דבר זה מתורץ ע"ד מה שארז"ל עתידים שיקבעו בתי כנסיות שבח"ל בא"י כו' נמצא שהעומד בבהכ"נ כעומד בא"י. ועל ענין אריכת חיים מהשכמת והערבת בהכ"נ, רומז הפסוק, אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים, דהמע"ה התפלל רק ע"ז שירדפוהו כל ימי חייו טוב וחסד, אבל על אריכת ימי חייו לא בקש, וזהו לשון אך שאמר כי אך מיעוט כלומר רק לזה אני מבקש, ומבאר למה באמת אינו מבקש על אריכת חייו, עז"א ושבתי בבית ה' לאורך ימים, כלומר כי בזה אני בטוח כי שבתי בבית ה' בבתי כנסיות וממילא ירבו ימי ויאריכו עכדפח"ח [ועיין עוד בשל"ה הקדוש ז"ל במסכת פסחים בחלק מצה עשירה שהביא מאמר התנא ר"ש (בנדרים י' ע"א) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' תודה לה' שלמים ת"ל קרבן לה' יע"ש, וכתב השל"ה הטעם דשמא קודם גמר דבריו ימות כי אין אדם בטוח רגע כמימרי' ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה לכך צריך להקדים לומר קרבן קודם הזכרת השם יע"ש. והקשה עליו הגאון מ' ישעי' פיק זצ"ל באומר השכחה אות מ"ג מהא דקי"ל כל המצות מברך