ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א נו

התרי"ג מצות ולא יצטרך להיות מגולגל, זיל גמור, לך ולמוד תורה כמ"ש זאת תורת העולה כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וכן כל המצות יכול לקיים ע"י שעוסק בהלכה של אותו מצוה -- ובס' דברי חפץ הנ"ל הוסיף וכתב, אלא דא"כ יש להקשות למה דחפו שמאי וי"ל משום שאמרו בעירובין י"ג ב', ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא כו' נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא כו', וא"א לומר שאמרו כן על תחלת בריאתו של עולם, וה' אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ואיך יאמרו היפך התורה ורצון ה', אלא עכ"ח שקאי על גלגול שלא יהא נברא יותר כיון שנברא פעם אחד ולא הועיל, אבל שמאי עצמו קודם שנמנו וגמרו הי' סבור שנוח לו שיברא עוד הפעם ויתקדש יותר וכו' עכ"ד ודפח"ח ובס' דברי חבר בן חיים הביא בשם מרן חת"ס ז"ל, עפי"ד בעל חובת הלבבות ז"ל, כי האדם נמשל בעוה"ז לתינוק שהי' מהלך בפרשת דרכים בעירום ובחוסר כל, ובא נדיב א' ואספו אל ביתו, והתנה עמו אחרי כי הוא נותן לו כל מחסורו צריך לשמור חוקיו בעניני מאכלים ובעניני מלבושים, ואם לא יקיים התינוק תנאים האלה אזי ירע בעיני הנדיב, וכן השי"ת זן ומפרנס אותנו ומספיק לנו כל צרכינו, והתנה עמנו הן בעניני מאכלים זאת החי' אשר תאכלו וגו' והן בעניני מלבושים ובגד כלאים שעטנז וגו' ואם לא נקיים התנאי, היינו מה דעלך סני כנ"ל לחברך לא תעביד, ואידך פירושא הוא מה הן התנאים זיל גמור וא"ש. (ובספר א' ראיתי שזהו יסוד לקיום התורה להתרחק מן היצה"ר ושלא להחזיק אותו לחבר טוב ואוהב וריע, כי אף שהוא מתחפש בלבושי אוהב נאמן אין להאמין לו רק ראוי לאדם לידע כי הוא שונא לו יותר מכל השונאים שבעולם, כמו שאחז"ל (חגיגה ט"ז) אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף אם יאמר היצה"ר חטוא והקב"ה מוחל לך אל תאמינו ברע, ר"ל כי הוא מתחפש לפניך כאוהב ורע ושוקד בטובתך והנאתך, וע"כ אמר לו הילל טרם הכל אודיע אותך דבר אחד הכולל כל טובתך והצלחתך, דע לך כי דעלך סני, מי שהוא אורב ושונא על חייך, לחברך לא תעביד, לא תעשה אותו אליך לאח וחבר, זה הוא עיקר חובת האדם בעולמו, ואידך, נקל אח"כ, פירושא הוא זיל גמור מה לעשות ודו"ק, ועיין בשפת היריעה אשר לאוהל יעקב פ' קדושים שביאר זה הפירוש עפ"י משל כדרכו הטוב עיי"ש

שוב מעשה בעכו"ם א' שהי' עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול סיפר שהי' אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד, אמר הללו למי, א"ל לכהן גדול, אמר אותו עכו"ם בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כ"ג, בא לפני ב"ש כו' דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה א"ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות, הלך וקרא כיון שהגיע לוהזר הקרב יומת א"ל מקרא זה על מי נאמר א"ל אפי' על דוד מלך ישראל, נשא אותו גר ק"ו בעצמו, ומה ישראל כו' כתיב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו עאכו"כ --- ופלא לשון "הקל' וגם כוונת מקלו ותרמילו הלא דבר הוא, ופי' בילקוט אליעזר ערך גר, כי גר הבא להתגייר לש"ש אז מתעלה עד מאוד, אבל אם בא רק להשיג מאויו להרבות הון, ולהיות שבט מושל בידו, אז במה נחשב הוא, ואמר על עצמו שבא להתגייר רק להיות כהן גדול ללבוש הבגדים ולהתעשר, כמחז"ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו, וכו, והוא קל ואינו נכבד, וז"ש גר "הקל" שבא "במקלו" בעבור שבט מלכות, ולאסוף הון "בתרמילו" עאכו"כ ודו"ק, וב"ש דחפו באמת הבנין, ומי שבא שלא לש"ש אין ראוי לבנות עליו עמודי עולם לבית ה' ודו"ק עכ"ל

ואמר ר"ל מאי דכתיב והי' אמונת עתך חוסן כו' אמונת זה סדר זרעים כו' -- עיין מ"ש בזה בהקדמה לספרי ילקוט הגרשוני חלק ראשון (על סדר א' ב') באריכות ותמצא נחת בעזהי"ת

בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה ובתוס' סנהדרין דף ז' ע"א הקשו הא אמרינן (שם) אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה. ועיין מ"ש בזה בס' אוהל יעקב פרשת שלח בפסוק שלח לך אנשים תירוץ נכון מאוד עיי"ש דפח"ח

עסקת בפרי' ורבי' צפית לישועה פי' דיש הרבה אנשים שמונעים לישא אשה מדאגה פן לא יהי' להם במה לפרנס אותה. ובאמת אין זה טענה כי צריך לבטוח בה' המכין מזון לכל בריותיו וז"ש עסקת בפו"ר צפית לישועה וק"ל

פלפלת בחכמה יובן עפי"מ ששמעתי בשם הגאון מלובלין בעהמ"ח שו"ת תורת חסד ז"ל, שאמר לחכם א' שצעק בפלפול, והגאון הנ"ל הי' אדם חלוש ולא הי' יכול לצעוק, ואמר לו זה החילוק שבין מעלתו וביני, כבודו מפלפל בגבורה, ואני מפלפל בחכמה, וז"ש פלפלת בחכמה ולא "בגבורה" וק"ל

מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. פירש"י ביומא ע"ב ב' ומובא במהרש"א לכאן שהתורה אינה רק שער ליכנס ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים עכ"ל – וכ' בהקדמה לס' אור הצבי. הנראה מזה, כי הוא חושב את היראה לפנימי והתורה חוצה לה, וזה סותר מ"ש כאן לפני זה בסמוך אמר רבה בר"ה כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל, ופירש"י ז"ל יראת שמים דומים לפתחים חיצונים שדרך שם נכנסים לפנימיים וכו'. שוב מצאתי להרי"ף בע"י שהעיר קצת בזה. והנ"ל בזה כי באמת על הלומד רק בפני עצמו שלא לש"ש, אין לצעוק עליו "חבל, כי כבר אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך זה יבא לשמה, רק הכרזת ר' ינאי "חבל הוא על המוכיח לזולתו לרבים ביראת שמים והוא בעצמו אינו י"ש עליו שפיר יש לצעוק חבל כי אדרבה בזה מביא חטא יותר, כי כבר אמרו מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים וכו' והמוכיח לרבים בדבריו שאינם יוצאים מן הלב באמת, אינם נכנסים ללב ודבריו אינם נשמעים כלל, ומכל שכן אם הוא נאה דורש ואינו נאה מקיים, ומביא הערה לעיל במעשה דהלל שגייר אותו נכרי שאמר גיירני ע"מ שתשימוני כה"ג, כתב מהרש"א ז"ל ק"ק הא אין מקבלין גרים משום שלחן מלכים וכו' וצ"ל דהא דקאמר בא לפני הלל וגייריה כו' לאו דוקא אלא דלא גייריה עד לבתר הכי שידע דגר אסור בכהונה כו' ואין להקשות דא"כ היאך למדו תורה קודם שנתגייר הא עכו"ם אסור ללמוד תורה די"ל דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה עכ"ל ובתשו' רעק"א ז"ל סי' מ"א כתב דהוא כתב בגליון מהרש"א בקושיא הא אין מקבלין גרים וכו' בזה"ל. כך הקשו תוס' בפ' כיצד (יבמות דף כ"ד ד"ה לא בימי דוד), ותירצו דבטוח היה הלל דסופו לשם שמים וכ"כ עוד שם בפ' בית שמאי (דף ק"ט ד"ה רעה), הרי דס"ל לתוס' דגייריה קודם שלמדו, א"כ אזדא ראיית מהרש"א דאחר הגירות אף דעדיין לא הי' לש"ש מ"מ