ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א נא

שטרח בע"ש יאכל בשבת. דעוה"ז נקרא ע"ש ועוה"ב נקרא שבת. ובזכריה כ"ג כתב ויראני את יהושע כהן גדול לבוש בבגדים צואים, ופירש בזוהר דאם אדם עושה מצות עושה מלבושים יפים לנשמה, ואם עושה עבירות עושה מלבושים צואים לנשמה, וזה פי' חייב אדם למשמש בבגדיו כלומר שיחפש תמיד את מלבושים שלו אם עשה בגדים יפים לנשמה או בגדים צואים. ערב שבת. דהיינו עוה"ז שנקרא ע"ש עם חשיכה. דאיתא בגמ' עד אשר לא תחשך השמש חשיכה זו יום המיתה דיום המיתה נקרא חשיכה, וזה פי' עם דהיינו קודם יום המיתה, וזה בכל יום דכל יום הוא ספק שמא עכשיו קידם המיתה א"ר יוסף הלכתא רבתי לשבתא בא להזהיר באזהרה ומוסר גדול. דהנה איתא במס' כתובות גבי מר עוקבא קודם פטירתו דראה בפנקס הצדקה ואמר זוודא קלילא ואורחא רחיקתא. וזה פי' א"ר יוסף הלכתא רבתי לשבתא, כלומר דדרך רב ומהלך גדול הוא לעוה"ב הנקרא שבת, וצריך אתה להכין צידה רב לדרך רחוק כזה, ודפח"ח

שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי -- כתבו התוס' לבד מגבריאל כו' ותימה דאפילו מחשבה שבלב כל אדם הם יודעים ולשון ארמי אין יודעים בספר פתח עינים לה להחיד"א ז"ל כאן, וגם בסנהדרין דף י"ט כתב, דרבים השיגו על התוס' בזה דמוכח מהכתובים ואמרי רז"ל דאין יודע המחשבות אלא הוא יתברך דוקא, ושלמה המלך ע"ה אמר כי אתה לבדך ידעת את לבב כל בני האדם. ומתוך כך השיג גם על הרב "עיון יעקב" שכתב בסנהדרין שם דמלאך גבריאל שיודע ארמי יודע מחשבות ע"ש -- ולי נראה ראי' לדברי הפתח עינים דאפילו גבריאל אינו יודע מחשבות ממה שאנו אומרים בהקפות לשמחת תורה יודע מחשבות הושיעה נא" ואי נימא דמלאך גבריאל ג"כ יודע מחשבות היאך אנו רשאים לומר כן, הא מבואר בירושלמי פ"ט דברכות דלא יקרא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לו ית' צווח והוא יענה עיי"ש, אוו דאין שום מלאך יודע מחשבות אלא הוא ית' דוקא, ולכך אנו רשאים לומר סתם יודע מחשבות הושיעה נא" ודו"ק. לא יקרא לאור הנר שמא יטה א"ר ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה פעם אחת קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר --- הדבר מפורסם בשם הגר"א מווילנא ז"ל דהכוונה דבברייתא איתא הטעם דאסור לקרות לאור הנר משום שמא יטה ועי"ז א"ר ישמעאל אני אקרא ולא אטה ולבסוף אחר שנכשל אמר כמה גדולים דברי חכמים היינו דברי חז"ל במשנתינו שאמרו סתם לא יקרא לאור הנר ולא נתנו טעם על האיסור כדי שלא לבא לידי מכשול להקיל לעצמו ע"י נתינת הטעם ולומר אני אקרא ולא אטה ודפח"ח. והנה בילקוט הגרשוני עה"ת פרשת אחרי הבאתי בשם ספר תכלת מרדכי על התוספתא דשבת ועירובין, שכתב ע"ז אף שדבר נכון הוא אבל מירושלמי מוכח בהדיא דלא כד' הגר"א, דהתם בהדיא אמר גדולים הן דברי חכמים שאמרו שמא ישכח ויטה. והנה נשכח ממני באותו שעה שכבר העיר ע"ז בהגהות וחידושי מהר"ץ חיות ז"ל, וכתב וז"ל. ובע"כ צ"ל דלשון התלמוד בבלי דוקדק יותר ובירושלמי ט"ס במה שנזכר גם בדברי ר"י הסיבה שמא יטה עכ"ל עיי"ש

רבי נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה -- כתב בספר דברי חבר בן חיים לכאן. הכוונה דבאמת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, אבל חטאת כזה ע"י עסק בתורת חטאת, רק חטאת כחושה היא, ולא חטאת שמנה, וע"ז אמר לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה דהיינו קרבן ממש בפועל וק"ל. (ושו"ר בספר שם משמעון דרוש ט"ז שכ"כ בשם החיד"א ז"ל בס' ראש דוד פ' צו משם המפרשים עיי"ש

] י"ג. תנא דבי אלי' מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה כו' ומת בחצי ימיו והיתה אשתי נוטלת תפיליו ומחזרת בב"כ ובבמ"ד ואומרת להם כתוב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושמש ת"ח הרבה מפני מה מת בחצי ימיו ולא היה אדם מחזירה דבר כו' -- יש לשאול על מה לקחה תפיליו וכתב בספר עולת חדש ח"א מאמר קנ"ז עפ"י מה דאיתא במנחות מ"ד א' אמר ריש לקיש כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו עיי"ש ומסתמא איירי כל המניח תפילין נאים כתיקונן וכהלכתן. וממילא מובן הטעם דלקחה תפיליו להראות חזותן לרבים איך התנאה בתפילין והניחם. וא"כ היכן ימיו של זה. ואי אתה עושה תורתך פלסתר כל המניח תפילין מאריך ימים וק"ל -- ובספר שם משמואל פ' ויחי פי' עפי"מ דאיתא בשבת דק"ה כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים ופריך הגמ' והא כתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע והזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אלמא דהאריכו ימים אע"ג דלא ספדי ליהושע ומשני ימים האריכו שנים לא האריכו ופירש"י ז"ל דהיינו שבלו ימיהם בטוב כדאמרינן ביומא כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך אר"א אלו שנותיו של אדם שמתהפכין עליו מרעה לטובה עכ"ל, ולפי"ז מובן טעם דנטלה תפיליו דהנה הקשו התוס' בחגיגה על שאלת האשה הנ"ל למה מת בחצי ימיו דלמא היה אותו תלמיד מן הצדיקים דכתיב בהם הן בקדושיו לא יאמין שהקב"ה מסלק את הצדיקים הבחורים שיודע בהם שיחטאו קודם זמנם. ונראה ליישב דהנה עוד יל"ד עלה מה שאמרה מפני מה מת בחצי ימיו ולא אמרה בחצי שנותיו. אמנם לפי דעת רש"י הנ"ל יש ב' מיני אריכות ימים, דהיינו אריכות שנים ממש שחי שנים הרבה, ואריכות ימים היינו שבלה ימיו בטוב, אף שלא חי הרבה שנים. וא"כ י"ל שאותו תלמיד היה לו תרתי לריעותא, קוצר שנים שלא חי הרבה שנים, וגם קוצר ימים שלא בלה ימיו בטוב. וזה ששאלה האשה כתוב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך דמשמע שהעוסק בתורה יש לו שני אריכות. אריכות של שנים ואריכות של ימים. בעלי ששנה הרבה וכו' מפני מה מת בחצי ימיו. דבשלמא על קיצור שנותיו יכול להיות משום דהן בקדושיו לא יאמין כקושיית התוספת אבל מפני מה מת בחצי ימיו דהיינו שלא בלה ימיו בטוב והיה מהראוי שאותן מעט שנים אשר חי לבלות ימיו בטוב ומתורץ קושי' התוס' הנ"ל. והשתא ניחא נמי הא דנטלה תפיליו. דהנה איתא במס' יומא עבר על מ"ע ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו. עבר על חייבי כריתות ועשה תשובה תשובה תולה ויה"כ מכפר. עבר על חילול השם אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת ופריך הגמ' היכי דמי חילול השם אמר רבי יוחנן כגון אנא דאזלינא ד' אמות בלא תפילין ובלא תורה. א"כ הכא דעיקר כוונת האשה על אריכות ימים והיתה מתאוננת שלא בלה ימיו בטוב וכל ימיו היה ביסורים. והיתה חוששת אולי אף שקרא ושנה הרבה. היו כל ימיו בצער ולא בלה ימיו בטוב מחמת דהלך ד"א בלא תפילין ודא גרמה לו דהוא חילול השם כמו ר"י דאמר כגון אנא וכו' לכך הראתה תפילין שהיה נזהר בהם שלא הלך ד"א בלא תפילין ובלא תורה ושפיר היתה מתאוננת על אשר לא בלה ימיו בטוב ודו"ק. י"ד א"ר פרנך א"ר יוחנן האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד אלא א"ר זירא ערום בלא מצות