ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א נ

העם כו' מן הבקר עד הערב. וכי אפשר וכו'. וכי תימא מבקר עד ערב פי' עד שינטו צללי ערב דהיינו תחלת שעה ז'. עדיין קשה שלא היה צריך לישב אלא עד תחלת שעה ו' שהוא זמן סעודת ת"ח. ולמה הוסיף שעה יתירה. ותירצו לעולם אימא לך דערב פי' עד שינטו צללי ערב שהוא תחלת שעה ז' ואעפ"י שזמן סעודה הוא מתחלת שעה ו'. הוסיף שעה אחת יתירה שכל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מגז"ש ומטעם שאמרנו. ובהיות הדבר כן. גם בדברי יתרו אין שם קושיא. כי הוא אמר מבוקר ועד ערב פי' ג"כ עד שינטו צללי ערב דהיינן תחלת שעה ז' ונתיישב הכל על נכון. ודו"ק. עכ"ל הטהורו ואמר רבא בר מחסיא כו' אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם כו' א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו כו' איני והאמר רב חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו א"צ להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו לא קשיא הא במילתא דעבידא לאגלויי הא במילתא דלא עבידא לאגלויי. והא שבת דעבידא לאגלויי. מתן שכרה לא עבידא לאגלויי -- כ' בס' ילקוט אליעזר ערך שבת ויו"ט. צ"ב לשון מתנה בבית גנזי כל זמן שלא נותן הדבר לחבירו לא שייך מתנה כו'. ונראה כי שבת מתנה טובה לישראל כי ה' הבטיח שיתן בעש"ק לחם יומים מה שצריך על שבת. ובשבת ישב ויתענג בטוב נפשו. וגם ע"ז יקבל עוד שכר נצחיי. כאמרו כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים דהיינו עונג רוחני אשר אין לו גבול ותכלית. והשי"ת יודע בעצמו שנותן מתנה. אבל בבית גנזי. כי רוב המון עם לא ידעו ששבת מתנה טובה, כמו התינוק שאין לו הכרה לדעת מי שנותן לו פת, ע"כ צריך להודיע, ומעשה שבת ג"כ דעביד לאיגלויי, אבל שכרה, שיש לו עוד שכר וריוח בשמירת שבת לא עבידא לאיגלויי, לרוב המון אשר הולכים בחושך, ע"כ הודיעם

ובספר אור הצבי בדרוש לשבת בראשית כתב וז"ל, אמר לי' הקב"ה למשה לך והודיע לישראל כי הנותן מתנה לחבירו צריך שיודיעו. פרש"י בנותן שלא מדעת המקבל כדי שיחזיק לו טובה וידע שהוא אוהבו. וקשה לכאורה מה איכפת לן בטובת הנותן כאשר הוא בעצמו אינו חושש לזה. אך הנה אמרו (בחו"מ סי' קע"א ס"י) בחצר שאין בו דין חלוקה שהיא רק ז' אמות אין שותף א' יכול לכוף לחבירו לחלוק. אף אם יאמר קח לך ד' אמות ולי רק ג' אמות וחלוק. יכול השני לומר איני חפץ במתנה כי שונא מתנות יחיה. ודיעה השניה סוברת שיכול לכוף לחלוקה באופן זה דהיכי דאית ליה הנאה להנותן מזה לית בה משום שונא מתנות כי הנותן לטובת עצמו מתכווין. ולכן הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו דשמא לא יתרצה המקבל בזה כי שונא מתנות יחיה. וגם לדיעה השניה הנ"ל כשיודיעו ויחזיק לו טובה להנותן ע"ז. ה"ז טובת הנותן ולא שייך ביה שונא מתנות יחיה (ורשב"ג דאמר מכאן הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו י"ל דאזיל לשיטתי' בבבא בתרא (י"ג ב') בדין הזה ע"ש והבן) ולכן בצדקה דהוא וודאי טובת הנותן גם כן כמ"ש יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני. העני עושה עם הבעה"ב. אין צריך להודיעו, (ושמעתי בזה לפרש מש"ה ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' כו' אמר "לבבך" המורה לב' היצרים היצ"ט והיצה"ר. כי היצה"ר בחלק שפתיו יטה גם את היצ"ט למנוע מנתינת הצדקה באומרו הלא אתה הורג את העני בזה כי שונא מתנות יחיה. על זה אמר שלא ירע לבבך וכו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' ונצמח מזה טובה להנותן. ולית בה משום שונא מתנות יחיה. והבן), ועכ"פ במתנה זו של שבת בהתוספת שהוסיף הקב"ה על השבת של משה במצרים ורצה שינוחו ישראל לגמרי אפי' ממלאכת אוכל נפש אין הקב"ה יכול לבוא בהכרח על ישראל בזה. רק ביקש ממשה להודיע זה לישראל כי מתנה טובה היא במאוד ויתרצו לקבלה עכל"ה. וע"ע בס' שער בת רבים פ' יתרו ביאור נכון על אומרו מתנה טובה יש הי בבית גנזי" עיי"ש]

ר"ח הוה נקיט בידי' תרתי מתנתא דתורא אמר כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמי' דרב יהיבנא להו ניהלי' א"ל רבא ב"מ הכי אור רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כו' יהבה ניהלי' כ' בס' פנינים יקרים. צריך להבין מדוע א"ל דוקא האי שמעתתא. וגם קשה מנא ידע רבא ב"מ דרב חסדא לא שמע עדיין זה המאמר משמי' דרב. ואיתא בחידושי יעב"ץ חולין דקושי' חדא מתורצת בחבירתה דבאמת רבא ב"מ לא ידע איזה שמעתתא דרב יהי' חדתא לגבי ר"ח ולכך ל"א לו דבר אחר משמי' דרב דאולי כבר שמע זאת ואי דא"כ למה יתן לו הב' מתנתא דתורא ז"א דלא ירצה לומר לו דכבר שמע זאת דאין זה מדרך ארץ לאמור לו כבר שמעתי דבר זה ובכ"ז יתן לו המתנתא דתורא ויתנם לו במתנה בעלמא. אבל אחר שאמר לו דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. א"כ ידע בבירור אם שמע או לא. דאם כבר שמע דבר זה ורק נותן לו במתנה בעלמא א"כ הא הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו ומדלא הודיעו שנותן לו מתנת חכם עכ"ח דלא ידע עד השתא ודפח"ח

לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים -- מכאן קשה לי קצת על נוסח התפלה שלאחר ברכת כהנים ותתננו לאהבה לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו כו' כשם שנתת את יוסף צדיקך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיו" והלא אדרבה מבואר כאן שמדבר הזה נתעוררה כל הקנאה והשנאה של האחים על יוסף והיאך אמר כשם שנתת את יוסף וכו' וצ"ע [ועיין בתוס' בד"ה נתגלגל כו', שהקשו דבלא"ה נגזר ועבדום וענו אותם כו', ועיין במהרש"א, ואמרתי מאז, וכעת ראיתי שכבר קדמני בחידושי חת"ס ז"ל לכאן, דלא נגזר אלא בארץ לא להם, וע"י משקל ב' סלעים מילת כו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, מקום טומאה וערות הארץ, ששם נשחתו ישראל וירדו עשר מעלות אחורנית, כאמור וירעו אותנו המצרים ופירשו ז"ל שעשו אותנו רעים וחטאים לה' וק"ל]

י"א. ואמר רבא ב"מ כו' אמר רב כל חולי ולא חולי מעיים כל כאב ולא כאב לב וכו' -- כתב בס' תנובת יהודא לכאורה אינו מובן מה מלמדנו. אולם מה יקרו דבריו אלו המלמדנו להועיל לנפשינו אם פוגע בנו ח"ו מדה"ד באחת החולאים לא נתמרמר מאד ונדע כי עוד יש גרוע מחולי זו והיינו חולי מעיים וכו' ונודה לה' כי חמל עלינו להענישנו במדת רחמים וא"ש. יב. תניא חנינא אומר חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה א"ר יוסף הלכתא רבתי לשבתא יש לדקדק מאי נ"מ דהלכתא רבתי לשבת ופי' בס' בית שמואל אחרון עה"ת פ' שמיני דהנה איתא במס' שבת שאלו תלמידיו את ר"א שוב יום אחד לפני מיתתך וכי יודע אדם באיזה יום ימות א"ל אדרבה ישוב בכל יום שמא ימות למחר. ואיתא בגמ' מס' שבת מי