ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א מט

שבות יעקב ז"ל בספרו עיון יעקב במנחות דף הנ"ל וז"ל:

צ"ע קצת דבסוגיא זו מבואר דר"ש בן יוחאי מיקל בענין לא ימוש דדי בק"ש שחרית וערבית ור' ישמעאל סבר דבעינן קרא כדכתיב לא ימוש ממש ובברכות דף ל"ה ע"ב איפכא תני דר' ישמעאל קאמר הנהג בהם מנהג דרך ארץ להיות חורש בשעת חרישה ור"ש בן יוחאי קאמר שמלאכתן נעשית ע"י אחרים ובעינן לא ימוש ממש ע"ש עכ"ל. ושם בד"ה דברי תורה לא יהו עליך חובה, פי' התוס' לא יהו עליך חובה, שלא תעסוק אלא בהן אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ עכ"ל, וכתב העיון יעקב נמצא לפירוש זה ר' ישמעאל אזיל לשיטתו שם בברכות עכ"ל יעו"ש ולכאורה אכתי קשה דהא מתשובתו של ר' ישמעאל לבן דמה נשמע דס"ל דחובה ללמוד כל היום אך י"ל דלעולם ס"ל לר' ישמעאל דצריך גם לעסוק בדרך ארץ, אלא בעתות הפנאי צריך לאדם ללמוד תורה דוקא ולא שאר חכמות, וס"ל דקרא לא ימוש וכו' הכי משמע דבעת שהיא פנוי ממלאכה ומעסק פרנסתו לא ימוש וגו' והגית רק בו בין ביום ובין בלילה כנלע"ד בזה -- ולא נשאר אלא הקושיא האחת דרשב"י סותר עצמו דבמסכתא ברכת ס"ל לא ימוש ממש ובמנחות ס"ל דדי בק"ש שחרית וערבית והנה ראיתי בזה בעין יעקב הקטנים דפוס ווילנא שם כתב מרן החיד"א ז"ל בפתח עינים למנחות וז"ל:

אר"י משום רשב"י אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וכו' שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל וכו' מקשים דמחלפא שיטתייהו דר"ש בן יוחאי ור' ישמעאל ממ"ש פ' כיצד מברכין דף ל"ה ובעניותי כתבתי בזה וכל אשר יגע בדברי הרמב"ם והרב לח"מ ומהרח"א והרי הוא בספרי הקטן ברכי יוסף יו"ד ס' רמ"ו. והלא מראש כתבתי שם דלפי מאן דגריס הכא ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק ניחא ובשאלתות דרב אחאי גאון פרשת ואתחנן גריס הכי במימרא הלזו אמר ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וכו' ע"ש וכמ"ש בקונטרס זה לעיל שם בפ' כיצד מברכין עכ"ל. וחידוש בעיני שלא ביאר היאך יתיישב הסתירה דר' ישמעאל אדר' ישמעאל. ואולי כבר הי' למראה עיניו דברי הרב עיון יעקב בזה וכמש"ל וע"כ עיקר הקושיא הוא מרשב"י אדרשבי"י. ועיין ברש"י נדרים דף ח' ע"א דגריס במנחות ר"ש בן יוחי ע"ש. והנה לכאורה י"ל לפמ"ש בענף יוסף (בחלק עץ יוסף) למנחות בשם הרה"ג הקדוש רש"ז זצ"ל (בעל התניא) בשו"ע שלו בהלכות ת"ת דהני מילי אם למד בתחלה תורה שבכתב ושבעל פה והמה שגורים בלבו, רק שיש עוד מצות עשה להגות בם תמיד, ע"ז הוא יוצא בפרק אחד או בק"ש, אבל בלא"ה מחויב ללמוד ולדעתם רק ע"ה שאין ביכולתם ללמוד יוצאים עם ק"ש, ועיין בר"ן נדרים דף ח' ע"א עכ"ל, א"כ י"ל הסתירה, דבמנחות מיירי רשב"י באדם שכבר למד בתחלה השתי תורות והמה שגורים בלבו משו"ה אמר דיוצא בק"ש אבל בברכות מיירי במי שלא למדם עדיין וכדמשמע לשון תורה מה תהא עליה דקאמר שם משו"ה אמר דצריך ללמוד תמיד ואינו יוצא בק"ש. והנה ראיתי אריכות בזה בס' שערי תודה להרה"ג הגביר מ' מרדכי הלוי עפשטיין נ"י מווילנא מן אות י"ד עד אות י"ח ע"ש, ומאפס הפנאי לא אוכל להעמיק בדבריו ולפלפל בהם. ועיין עוד מ"ש בזה אדמ"ו הגאון ז"ל במהר"ם שיק לתרי"ג מצות מצוה ת"כ ותכ"א יעו"ש. תם ונשלם מסכת ברכות תהלה ותפארת לאלהי המערכות והוא ברחמיו יחזקני ויאמצני וינצרני ככבת, בלכתי ללקוט שושנים על מסכת שבת. מסכת שבת י. ר"ח ורבה בר"ה הוו יתבי בדינא כולי יומא הוה קא חליש ליבייהו, תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא ויעמוד העם כו' מן הבוקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד --- דן דין אמת לאמיתו כתבו התוס' לאפוקי דין מרומה -- ובס' אפיקי יהודא פי' דיש ב' מיני אמת בדין (א') אמת מוסכם, כנומר אפשר שהב"ד טעו בסברתם מ"מ דינם אמת עפ"י הסכמת הרוב שכן כתוב אחרי רבים להטות (ב) אמת מוחלט, דהיינו דגם קמי שמיא גליא שכיוונו בסברתם אל האמת. והנה ליעשות שותף להקב"ה במעשה בראשית זה אי אפשר אלא בדין אמת מוחלט, דחותמו של הקב"ה אמת מוחלט ולא אמת מוסכם. ולכן אמרו כל דיין שדן דין אמת לאמיתו דהיינו שבאמת כן הוא (ולא רק עפ"י מה שהרוב מסכימים), מעה"כ כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב. ובזה פירשתי בילקה"ג פ' שופטים מאמה"כ צדק צדק תרדוף ע"ש וק"ל. (ועיין בתוס' יו"ט סוף מס' פיאה ואכ"מ להאריך). וראיתי בס' בנין אריאל פ' יתרו שהביא מאמר הגמ' הנ"ל וכתב עלה וז"ל. ויש להקשות א"פ אכתי תקשי מדברי יתרו שאמר למשה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם כו' מן בוקר עד ערב, הלא באמת לא דן אותם מן בוקר ועד ערב, ובדברי יתרו לא שייך לומר שום דרשה (וכן הקשה גם ברי"ף שעל הע"י) ועוד יש לדקדק הא דקאמר וכי אפשר לומר כן, מנא לן דערב היינו לילה דלמא ערב היינו לאחר שנטו צללי ערב כדאיתא ר"פ תמיד נשחט גבי תמיד ופסח ע"ש והוא באמת זמן ישיבת הדיינים כנודע. ועוד ראוי להתבונן במה שאמרו אפילו שעה אחת וכו' מהיכא יליף לה דאפי' שעה א' ולמה הוצרכו להוסיף לשון זה דלכאורה הוא שלא לצורך. ונראה ליישב דאיתא בש"ע ח"מ סי' ה' זמן ישיבת הדיינים מהבקר עד סוף שעה ה' וכתב הסמ"ע שטעמו משום דשעה ששית זמן סעודת ת"ח ואין צריך לישב בדין רק עד זמן סעודה. אבל הרמב"ם והטור כתבו שיושבין בדין עד חצי היום דהיינו עד סוף שעה ו' וכן הכריע הסמ"ע ע"ש באורך ונראה לי ליתן טעם לדעת הסמ"ע עפ"י המבואר בב"י בריש ח"מ שהקב"ה כונן למשפט כסאו בשעה שהדיינין יושבין ע"ש. וי"ל הטעם לזה להגביר מדה"ר על מדה"ד שלמעלה. דכשיש דין למטה אין דין למעלה. ונראה דמהאי טעמא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב לפי שהק"בה שיתף מדה"ר למדה"ד בשעת בריאה, ומדת הרחמים מתעוררת ע"י דין אמת שדנין למטה -- ואיתא פ"ק דע"ז ג' ראשונות הקב"ה עוסק בתורה. ג' שניות יושב ודן. לפי"ז נכון הדבר שישבו הדיינין עד סוף שעה ו' שהוא גמר סוף ג' שניות. כדי להחשב כשותפין עם הקב"ה במ"ב כמפורש למעלה ומעתה באו דברי רז"ל על נכון. שהוקשה להם ע"מ שכתוב ויעמוד