ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א ד

יראה בגבולין ג"כ ז' ימים דאל"כ היאך אסר החמץ בין בבתים בין בגבולין כל הז' ימים, לא הו"ל לאסור אכילת חמץ בגבולין רק יום אחד כמו בל יראה דאינו אלא יום אחד, אעכ"ח מוכח דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראי', וא"כ ל"ל קרא יתירא לאסור חמץ של נכרים, אעכ"ח דחד קרא לתוך זמנו וחד ללפני זמנו וחד לאחר זמנו. וא"ש ודו"ק היטב, ומיושבים כל הקושיות בעזהי"ת. פתיחה לדרוש שה"ג הנ"ל

בפסוק צו את אהרן פירש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס וכבר הקשו כולם מה חסרון כיס יש לבני אהרן בזה הלא אדרבה יש להם ריוח ושכר בכל הקרבנות וגם בעולה (כמ"ש לקמן עור העולה אשר הקריב וגו'), ונלע"ד עפימ"ש בעה"ט ז"ל משה לאמר צו את ס"ת תורה, צוה אותם שיעסקו בתורה. והנה כתיב זאת תורת העולה הוא העולה, ואחז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וזה מוכח מן "זאת" תורת העולה, אך מלשון "הוא" העולה על מוקדה על המזבח, מוכח דצריך להקריב עולה ממש אך כבר אמרו ז"ל לא קשי' כאן בזמן שביהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים צריך להשלים הקרבנות בלימוד ובעסק בתורת עולה, ושמעתי בשם הגאון ח"ס זצ"ל, שאמר לפרש בזה הפסוק בתהלים ע"ג, ואחשבה לדעת זאת עמל הוא הוא בעיני עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם פי' ואחשבה לדעת "זאת", מה דכתיב זאת תורת העולה דמוכח דדי בתורת עולה, אבל עמל "הוא" בעיני, הוקשה לי א"כ מדוע כתיב אח"כ הוא העולה דמוכח דצריך להקריב עולה ממש ולא די בלימוד ועסק תורת עולה, ועז"א עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, בזמן שהמקדשי אל יגיעו לאחריתם ויחרבו, אז זאת תורת העולה, אבל בזמן שהמקדשי אל קיימים אז הוא העולה ודו"ק, והנה הקב"ה אמר למשה שיצוה ויזרז את אהרן ואת בניו, שיקיימו ב' הדברים, א' עולה בפועל, וב' שיעסקו בתורת עולה, ויהיו בקיאים בתורת כהנים בעניני קדשים וטהרות השייכים להם, והם ההלכות החמורות שבכל התורה. וז"ש אין צו אלא לשון זירוז, שיזרז אותם על ב' דברים (א) מיד, פי' בעבודת הקרבנות הנוהגין מיד, (ב) ולדורות, בלימוד ועסק בתורת הקרבנות הנוהג לדורות ואף בזמן שאין בהמ"ק קיים, אמנם הי' קשה לר"ש הלא באמת בעסק ולימוד תורת הקרבנות כל ישראל חייבים, וחיוב זה מוטל על כל ישראל לעסוק בתורת כל הקרבנות, כדי שיהי' נחשב להם כאילו הקריבו כל הקרבנות כולם, א"כ מדוע צוה השי"ת לזרז ולצוות דווקא את אהרן ובניו בזה, ועז"א, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, דהנה איתא במסכת סופרים פרק ט"ז (ומובא בתורה תמימה למגלת שיר השירים בפסוק סמכוני באשישות וגו' ע"ש), א"ר יצחק לשעבר שהיתה הפרוטה מצויה, היתה נפשו של אדם מתאווה לשמוע דבר הלכה, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, נפשו של אדם מתאווה לשמוע דבר אגדה עכ"ל, ומעתה כאשר נתבונן במעמד ומצב של ישראל, ובמעמד ומצב של הכהנים, אז בזמן שהיו במדבר, בדברים הנוגעים אל הממון, נראה כי ישראל היו בזמן ההוא במעמד טוב בעושר ובגדולה, כי הלא אז יצאו ממצרים ברכוש גדול, והי' להם ביזת מצרים וביזת הים, משא"כ הכהנים לא הי' להם כלום, כי ביזת מצרים הי' בשכר העבודה שעבדו במצרים, ושבט לוי לא נשתעבדו, א"כ לא הי' להם חלק ובביזה לא שלחו את ידם (וכ"כ המל"מ ז"ל בספרו פרשת דרכים וכנודע), וגם ביזת הים דבזה נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כמ"ש חז"ל גדולה ביזת הים יותר מביזת מצרים (ועיין בצל"ח ברכות דף ט' ע"ב בד"ה עשאוה כמצולה ע"ש), לא הגיע לכהנים, דכל שישנו בכלל ועבדום וענו אותם ישנו בכלל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וכל שאינו בכלל ועבדום וכו' אינו בכלל ואח"כ יצאו וכו' ומאחר שהכהנים לא נשתעבדו במצרים ולא היו בכלל ועבדום וענו אותם א"כ לא היו ג"כ בכלל ואח"כ יצאו ברכוש גדול, א"כ הי' להכהנים חסרון כיס גדול והיו במעמד חומרי שפל וגרוע מאוד, כי תרומות ומעשרות לא נהגו במדבר ושאר מתנות כהונה ג"כ אין נוהגין בחוצה לארץ, וא"כ א"ש מאוד דישראל שהיו עשירים והיתה הפרוטה מצויה אצלם, להם אין צריך לזרז כל כך שיתעסקו בדבר הלכה, כי כשהפרוטה מצויה בלא"ה נפשו של אדם מתאוה לדבר הלכה אבל הכהנים שהיו אז עניים וכלה אצלם הפרוטה מן הכיס, שפיר הי' הקב"ה מתיירא שלא יתאוו לדבר הלכה רק לדבר אגדה, לכך אמר למשה שיצוה ויזרז את אהרן ובניו שיעסקו בתורה דהיינו בתורת הקרבנות שהם הלכות חמורות וגדולות, וחלילה להם להתרשל בלימוד ההלכה בעבור ענים ומרודם, וז"ש ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס וא"ש ודו"ק

נשמט מבפנים דף ד' כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה ולא עוד וכו' תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהי' מבייש פני דוד בהלכה – ויש לדקדק דמאי שייכות יש להאי מימרא שהי' מבייש פני דוד בהלכה לכאן וכי בגנותו של דוד המע"ה דברו חכז"ל – וכתב בהקדמה לס' ערוגת הבושם עה"ת ח"ב (מבן המחבר ה"ה הרה"ג מהו' יקותיאל יהודא גרינוואלד נ"י) דהנה הב"ח ביו"ד סי' קפ"ח המציא חומרא אחת דכשמביאים מראה ירוק או לבן לפני המורה לא יורה בעודו לח עד שיתייבש שמא ימצא אדום בקצותיו עיי"ש והטו"ז והש"ך הקיפוהו חבילות קושיות ע"ש, ובס' תורת השלמים מהגאון בעל מנחת יעקב הביא ג"כ ראי' נגד שיטת הב"ח הנ"ל מהא דאמרינן ריש ברכות, וידי מלוכלכות בדם וכו' הרי קמן להדיא דאף כשהוא לח נמי יכולין להורות דהא ביבש לא שייך לומר וידי מלוכלכות ע"כ, ולכאורה היא ראי' חזקה נגד שיטת הב"ח, אולם ראיתי בס' תפארת ישראל להגאון בעל הפלתי ז"ל שכ' לדחות קושי' הטו"ז והש"ך דבזמניהם שהי' בקיאים במראות דמים להבחין ולהכיר עד שאפי' בריח היו יודעים אם דם חימוד הוא פשיטא דלהם שרי להורות בלח כמו ביבש, כי תיכף היו יודעים אם יש בו תערובות אדום, רק שהליחה הלבנה חופפת עליו, או לא, אבל כגון אנן אשר אין אנו בקיאים ואין אתנו יודע עד מה וטח עינינו מראות בין דם לדם אפשר דכל מה דיש לחוש לחומרא חיישינן עכ"ל, ולפי"ז אזדא לה ראי' בעל תורת השלמים, דודאי דוד המע"ה ג"כ הי' מורח ודאין, והי' יודע להבחין בין דם לדם אפי' בריח וכ"ש בראיית עינים ע"כ שפיר הי' יכול לראות ולהורות אף בעוד שהוא לח ומלוכלך וצדקו יחדיו דברי הב"ח והנה איתא בברכות דף ס"ג ע"ב אמרי דבי ר' ינאי מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה, ומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד שכועס עליו רבו פ"ר ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור ע"ש, ועפ"י הוצעה זו יבוא המשך דברי הגמרא על נכון כמין חומר בקודש, דכך אמר דוד הע"ה רבש"ע וכו' וידי מלוכלכות בדם וכו', ולכאורה קשה הלא אסור להורות כשהוא לח ומלוכלך וכדעת הב"ח ז"ל, וע"כ צ"ל כמ"ש הפלתי דמי שהוא בקי יכול להורות אף כשהוא לח, אמנם מנ"ל דדוד המע"ה הי' בקי וזכה