ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א מח

הי' מעיקרא רק שתיקן מעשיו אח"כ מ"מ נקרא חסיד, ולפע"ד ליישב דוודאי הדין עם רש"י שחסיד היינו שאינו פגום מעיקרא וכל מעשיו מתוקנים, רק באמת השב בתשובה שלימה עד שכל זדונות נעשין זכיות א"כ כל מעשיו למפרע מתוקנים, ושפיר נקרא חסיד דלא נפגם במעשיו כל ימי חייו יותר מצדיק, אלא דכבר אמרו דאשרי איש כל זמן שהוא איש בעוד האדם בתוקפו דלעת זקנותו לא הוי תשובה מעולה כל כך, והרמב"ם בה' תשובה מאריך בזה עיין בו, ולכן השב בעודו בתקפו לזה זדונות נעשו זכיות גמורים והוי חסיד שפיר ע"פ מ"ש, משא"ה השב לעת זקנותו הגם שתשובה מכפר אפי' ביום מותו, מ"מ לא הוי כ"כ מעולה שנאמר שנתקנו מעשיו מעיקרא, וא"ש דבש"ס דסוכה דאמרו זקנים אשרי זקנתינו שכפרה וכו' ועשו תשובה בזקנותם שפיר פי' רש"י דאלו לא מקרי חסידים רק זקנים ולכן אמר תחלה חסידים ואנשי מעשה ואח"כ אמר זקנים ולא חסידים, משא"כ ש"ס דב"ק דמקשה דלמא מעיקרא אישתבע בשיקרא והדר הוי חסיד, היינו דלמא אישתבע בבחרותו ושב בבחרותו ובתקפו, ושפיר נעשה חסיד אח"כ כמ"ש, ואמרתי זה לאאמ"ו הגנ"י וקלסי' -- ומעתה י"ל דזהו קושי' הש"ס היאך קרא לנפשו חסיד כיון שחטא בבת שבע תו לא מקרי חסיד דחסיד מקרי רק חסיד מעיקרא, אלא דכבר כתבתי דאם עשה תשובה מעולה עד שזדונות נעשו זכיות הוי שפיר חסיד וכבר ידוע דברי החובת הלבבות ז"ל דבמה שחטא אדם בתשובתו יתקן נגד זה באותו דבר עיין בו, והיינו דמשני דאמר לא חסיד אני שידי מלוכלכות בשפיר ושליא לטהר אשה לבעלה, כי חטאו הי' באשת איש לטמא אשה לבעלה ומעין זה תיקן לקרב לטהר אשה לבעלה והוי שפיר חסיד כנ"ל לבאר עכלה"ט ודפח"ח. (ל"ח

) בגמ' דף ל"ב כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם וכו' והא אמר ר"ח כל המאריך בתפלתו סוף בא לידי כאב לב, לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה הא דמאריך ולא מעיין בה, והקשו התוס' דהכא משמע דעיון תפלה מה' דברים שאוכלים פירות בעוה"ז והקרן קיימת כו' אלמא מעליותא היא, וכתב בספר נחלת יעקב להגאון מליסא ז"ל פרשת עקב, דמעיין דהכא היינו שמעיין איזה צרכיו צריך לבקש ואיזה דבר טוב לו, ובאמת אין אדם יודע מה טוב לו, ואין להתפלל רק תפלה הסדורה מאנשי כנה"ג, או להתפלל סתם והטוב בעיניך עשה, כי הקב"ה יודע מה טוב לאדם ואז אינו בא לידי מחלת לב כי כל מה שמגיע אליו הכל מקבל באהבה ואומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד משא"כ כשחושב מה טוב לפניו וכשאין מגיע לו מחשבתו יש לו מחלת לב, וכן שמעתי לפרש בסדר תפלות שלנו, ומי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה אבינו שבשמים עשה עמנו חסד, דלכאורה קשה דומי בכל מעשה ידיך בעליונים כו' אין בו שייכות הקדמה לבקשה אבינו שבשמים, ולזאת כראה שמקדים לומר שאפילו בעליונים אינו יודע מה מהטוב לפניו שיבקש מה שיעשה לו, ולכך אין לנו לבקש רק אבינו שבשמים עשה עמנו חסד, והיינו דקאמר דמאריך ומעיין פי' שמעיין איזה צרכיו צריך לבקש ומרבה בקשת צרכיו מה שחושב איזה צרכיו שהן טובים לפניו לפי דעתו וזה בוודאי מביאו לידי מחלת לב, ועיון תפלה דמעליותא היא כשמעיין לפני מי הוא עומד וכי אין בידו לקרב הטוב ולהרחיק הרע והכל הוא רק ביד השי"ת וזהו מעליותא היא ע"כ דפח"ח, ועד"ז ראיתי בליקוטי חבר בן חיים ח"ד שמביא בשם הגאון בעל כתב סופר ז"ל (באבות פ"ב מי"ג) וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע כו' ר"ל אם יתפלל לא יקבע תפלתו לומר כי דבר זה אני צריך רק ישליך על ה' יהבו ויאמר אם זה לטובת תן לי ואם לא תמנע ממני, וזה ענין מאמרינו מלא משאלות לבינו לטובה, אם הוא לטובתינו, וז"ש אל תעש תפלתך קבע כ"א רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה, ואמנם יש ענין אחד שנוכל לעשות תפלתינו קבע אם נתפלל שנזכה לעבוד את ה' וז"ש דהמע"ה אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש בקבע, ומה היא, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, ע"כ דפח"ח. (ט"ל

) בדף ס' ע"ב לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד כי הא דר' עקיבא דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבו לי' אמר כל דעביד רחמנא לטב אזיל ובת בדברא והוה בהדי' תרנגולא וחמרא ושרגא אתא זיקא כבייא לשרגא אתא שונרא אכליה לתרנגולא אתא אריא אכליה לחמרא, אמר כל מה דעביד רחמנא לטב, ביה בליליא אתא גייסא שבייא למתא, א"ל לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקב"ה הכל לטוב, ופירש"י אלו היה הנר דלוק היה הגייס רואה אותי ואילו הי' החמור נוער והתרנגול קורא הי' הגייס בא ושובה אותי, והקשה המהרש"א בחידושי אגדה למה לא מייתי הך דסדר תענית דף כ"א עובדא דנחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא לי' אמר גם זו לטובה, ותירץ בדוחק, אמנם בס' תורת בר נש מהגאון מ' כלב פייבל שלעזינגער ז"ל אבד"ק טאפאלטשאן באות ק"י מביא בשם הגאון בע"מ ספר תולדות יעקב יוסף זצ"ל שכתב על קושיא זו תירוץ נכון, דכל אחד הוא ענין בפני עצמו כי כאן במס' ברכות נלמוד שיהי' האדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב עביד, היינו אף דהרעה היא עכשיו רעה, מ"מ לבסוף תהיה טובה, ולכך מברכין על הרעה ברכה בפני עצמה, דאל"כ גם ברעה היה לנו לברך הטוב והמטיב אם עכשיו היא טובה, משא"כ ממעשה דנחום איש גם זו נלמוד ענין אחר, שהכל תלוי במקבל, שאם הוא מקבל הדבר לאות שאירע לו לטובה, אז נעשה באמת טובה מיד, והיינו דאמר נחום גם זו לטובה, כלומר לא לבד הסוף יסתעף ממנו לטובה, כדאיתא בתענית דשדרו על ידו דורן אל הקיסר וגנבו לו הדורן ומלאו את הארגז בעפר והלך עם העפר אל המלך, אלא שהיה בטוח שגם זו לטובה עכ"ל ודפח"ח. (מ) בדף ל"ה ע"ב ת"ר ואספת דגנך וגו' מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל, ר' שמעון ב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע כו' וקוצר כו' ודש כו' וזורה כו' תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר יעמדו זרים ורעו צאנכם כו' -- ובמנחות דף צ"ט ע"ב איתא א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש ערבית ושחרית קיים מצות לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה ורבא אמר מצוה לאומרו בפני ע"ה. שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חכמת יונית ופליגא דר' שמואל בר נחמני וכו' (פירש"י ופליגא הך דר' ישמעאל דאמר חובה ללמוד כל היום עכ"ל) תנא דבי ר' ישמעאל דברי תורה לא יהו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן ע"כ -- וכתב הגאון בעל