ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א מה

בש"ס גיטין בתר דמשני מצוה שאני מקשה הש"ס ודילמא ר' אליעזר ס"ל כמ"ד לעולם בהם תעבודו רשות (ופירש"י ודלמא ר"א ס"ל כר' ישמעאל ומאי דוחקי' לשנויי לעיל מצוה שאני) ובברכות בתר דמשני מצוה דרבים שאני לא מקשה הש"ס קושי' הנ"ל -- והנה לכאורה י"ל דבגיטין דמשני רק מצוה שאני, בתירוץ זה יש בו צד דוחק וכי מפני מצוה להתפלל בעשרה דהוא רק מדרבנן נדחה עשה שבתורה, ולכן פריך שפיר ודילמא ר"א ס"ל כר' ישמעאל וכפירש"י ומאי "דוחקיה לשנוי לעיל מצוה שאני אבל בברכות דמשני מצוה דרבים שאני, א"כ מתרץ בריוח ואין בו שום דוחק, וע"כ לא מקשה הש"ס ודלמא ר"א ס"ל כר' ישמעאל, אולם באמת זה אינו דאעפ"י שהוא מצוה דרבים מ"מ עדיין יש בו קצת דוחק לומר דמצוה דרבנן ידחה מ"ע דאורייתא ומה בכך דהוי מצוה דרבים מ"מ אינו אלא מדרבנן ואין סברא שידחה מ"ע מדאורייתא והדר דקדוק הכת"ס ז"ל למקומו

-- ולכן נ"ל מכאן ראי' לדעת הרמב"ן והר"ן בשם י"מ דהא דמשני מצוה שאני היינו משום דטעם איסור השיחרור הוא משום לא תחנם וה"ד במשחרר לטובת העבד אבל לצורך מצוה דהוא לטובת עצמו ולא משום חנינה מותר, והנה ד"ז נכון מאד בסברא ואין בו שום דוחק כלל, אמנם קשה לפי"ז מה פריך הש"ס ודלמא ר"א ס"ל כר' ישמעאל וכפירש"י ומאי דוחקי' לשנוי מצוה שאני, ומאי קשיא ליה הלא התירוץ דמצוה שאני הוא תירוץ מרווח ונכון מאוד בסברא ואין בו שום דוחק כלל, אמנם י"ל דהנה כבר הבאתי קושי' המג"א בסי' צ' לדעת הרמב"ן והר"ן בשם י"מ הנ"ל א"כ מה פריך הש"ס בברכות והא מצהב"ע היא הלא כיון דעושה להנאת עצמו ולא משום חנינה אין כאן עבירה כלל, ותירץ הגאון ר' ברוך פרענקל זצ"ל בהגהות אמרי ברוך לטורי אבן ריש חגיגה דאף דלא תחנם ל"ש היכא שיש צורך להאדון לקיים מצוה בשחרורו דהוה כמוכר את העבד להנאתו עכ"ז כיון דאין כאן אלא הנאת מצוה הרי לא נשתכר האדון כלל דהא כשלא ישחרר העבד יקיים ג"כ מ"ע דלעולם בהם תעבודו, דמה לי קיום מצוה זו או מצוה אחרת וממילא הוה כחונן את העבד ללא תועלת ריוח לעצמו ע"כ מקשה הגמ' שפיר והא מצהב"ע היא כלומר אף אם שקולות המצות דלעולם בה"ת וצירוף עשרה מ"מ כיון דעכ"פ ליכא יתרון מצוה ואינו משתכר האדון רביע עלי' עבירה דלא תחנם, וע"ז מתרץ הגמ' מצוה דרבים שאני כלומר שמרויח האדון שתחת קיום מצות לעולם בה"ת שהיא מצוה דיחיד זוכה בשחרורו לעשות מצוה דרבים וכיון שיש לו להאדון המשחרר הנאה בתוס' מצוה הוה כמשחרר את העבד להנאת עצמו וליכא עבירה דלא תחנם עכדפח"ח, ומעתה מתורץ שפיר דקדוק הכת"ס ז"ל דבברכות דמשני מצוה דרבים שאני אין שום דוחק בהתירוץ דכיון דמרויח האדון מצוה דרבים ליכא עבירה כלל בהשיחרור וע"כ לא מקשה הש"ס ודלמא ר"א ס"ל כר' ישמעאל יען דכל כוונת המקשן אך להמלט משינויא דחיקא כפירש"י הנ"ל אמנם בגיטין דמשני רק מצוה שאני, בזה שפיר קשה כיון דעכ"פ ליכא יתרון מצוה ואינו מרויח האדון רביע עליה עבירה דלא תחנם א"כ הוה שינויא דחיקא וע"כ שפיר מקשה הש"ס דלמא ר"א ס"ל כר' ישמעאל ומאי דוחקיה לשנויי מצוה שאני וא"ש

ובלימודי עם החברה ש"ס דפה יצ"ו אמרתי עפי"ד הגאון ר' ברוך פרענקל הנ"ל ליישב קושי' התוס' והרא"ש ז"ל בברכות כאן על בעל הלכות גדולות ז"ל שכתב שאם נקבר לו לאדם מת ביו"ט האחרון של חג שהוא מדרבנן, דאתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי עשה דרבים שמחמת הרגל דיו"ט האחרון דרבנן, דהרי הכא משמע דעשה דרבים דרבנן דחי עשה דלעולם בהם תעבודו יעו"ש בתוס' ובהרא"ש ז"ל, ולפי הנ"ל א"ש דבעל הלכות גדולות לשיטתו אזיל דס"ל דגם במצוה דרבנן פוסל מצהב"ע ודלא כשמואל בסוכה ל' וכמובא בהרא"ש סוכה שם בשמו (וע"ע בב"י ר"ס תרמ"ט באו"ח) א"כ י"ל דס"ל דגם במצוה דרבים שייך מצהב"ע וא"כ אם יקיים שמחת הרגל ביו"ט האחרון יהי' מצהב"ע דביטול אבילות יום ראשון שהוא מדאורייתא, ואין לומר הא מוכח מכאן דבמצוה דרבים לא שייך מצהב"ע, דבאמת זה אינו דהא כאן כיון דמרויח האדון בהשיחרור מצוה דרבים, אין כאן עבירה דלא תחנם כלל, כיון דעושה להנאת עצמו, משא"כ בעשה דשמחת הרגל ביו"ט אחרון שהוא מדרבנן ואינו דוחה אבילות יום ראשון שהוא מדאורייתא, נשאר העבירה ולא קיים מצוה משום דהוי מצהב"ע, ע"כ אמרינן להיפוך דאתי אבילות דאורייתא ודחי עשה דרבים דרבנן וצדקו דברי בה"ג ז"ל וא"ש ודו"ק

(שו"ר שהרא"ש ז"ל בעצמו תי' הקושי' הנ"ל על הבה"ג, במו"ק פ' ואלו מגלחין סי' נו"ן וז"ל, וי"ל דשאני התם דזיכה את הרבים הלכך אלים האי עשה אע"ג דהוי דרבנן (למידחי עשה דלעולם בהם תעבודו) אבל בביטול אבילות אין בו זכות לרבים עכ"ל, וע"ע בזה בתשו' חות יאיר סי' קט"ו -- וגם ע"ד שינוי הסוגיות בברכות ובגיטין שהארכנו בזה לעיל, ראיתי בספר חדש הנקרא יבא חיים עה"ת ח"ב להגאון מה"ו יודא גרינוואלד נ"י אבד"ק ניר וואיא שכ' בפ' קדושים לפי סברת התוספת והפנ"י בסוכה ל' ע"א דהיכי דאפשר לקיים המצוה גם בלי עבירה אף דמקיימה ע"י עבירה יוצא וליכא משום מצהב"ע א"כ בברכות דמסיק תרי אצטריכו לי' ולא הי' אפשר לקיים המצוה ע"י צירוף קטן או ע"י תשעה ונראין כעשרה, דתרי קולי לצרף עבד וגם קטן או ט' ונראין כעשרה לא אמרינן, והי' מוכרח לשחרר עבדו ע"כ שפיר פריך והא מצהב"ע, משא"כ בגיטין דאין מוכרח לומר דתרי אצטריכו א"כ הי' אפשר לו לקיים המצוה גם בלי עבירה ע"כ לא פריך והא מצהב"ע יעו"ש עוד באופן אחר על דרך זה, וחידוש בעיני שלא ראה שכבר קדמו בזה בתשו' מהר"י אסאד ז"ל חאו"ח ססי' קצ"א בשם בנו הגאון מ' אהרן שמואל ז"ל יעו"ש ויותר אין לי להאריך בזה

) העתק מס' שושני לקט על תהלים על מאמר חז"ל בברכות ג' א"ר יוסי פ"א נכנסתי לחורבה אחת כו' להתפלל כו' ומה לו לאב כו' ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, הדקדוקים רבו מאוד, גם תיבת שגלו אין מובן שגלו משמע שהם גלו, והי' לו לומר שנגלו. (אחר זמן רב שמעתי שגם השל"ה הקדוש מדקדק דקדוק זה). אמנם ידוע שנראה מכמה מאמרי חז"ל שבית שני נחרב על ביטול תורה. אף שנראה מאמרים אחרים גם מחמת שאר עונות וכו'. וזאת ידוע שחיוב גדול ללמוד על שלחן שבתוך הסעודה דברי תורה אחד המרבה וכו' כאמור באבות שכינה שרויה ביניהם. ממילא אם אינו לומד חלילה גורם שיגרש השכינה כביכול משלחנו. לז"א מה לו לאב שהגלה את בניו. ותירץ אוי להם לבנים שגלו, שהם גלו מעל שלחן, אביהם כביכול כנ"ל, עכ"ל

עוד מביא שם בשם הגאון האדיר מ' מרדכי בנעט זצ"ל מנ"ש יע"א פי' על פסוק ועתה ישראל מה ה' אלהיך וגו' והקשו חז"ל אטו יראה מלתא זוטרתי היא וקושי' המפרשים על תי' הגמ' ידוע, ונראה מקודם להבין בפסוק תיבת "ועתה" אין לו מובן, האמנם דדרשו במ"א אין ועתה אלא תשובה אך לפי הפשט אינו, ונראה דידוע דעבירות של אדם נחלקין על ב' ענינים עבירות שב"א למקום ועבירות שב"א לחבירו, ועבירות שב"א לחבירו קשה