ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א מד

לדידכו פשיטא דאין לומר עדל"ת מאחר דבדידה ליכא עשה, וא"ש ודו"ק. (ל"א

) ועל דבר שינוי לשון הסוגיות דברכות ודגיטין שעמדו ע"ז כל המפורשים (א) בברכות מקשה על מעשה דר"א ששחרר עבדו כו' והא"ר יהודא כל המשחרר כו' ולא נזכר המימרא בשם שמואל, ובגיטין ל"ח ב' מביא מימרא דר' יהודא הנ"ל בשם שמואל (ב) בברכות בתר דמשני הגמ' מצוה שאני מקשה הגמ' והא מצהב"ע היא ומשני מצוה דרבים שאני, ובגיטין משני הגמ' מצוה שאני ולא מקשה מצהב"ע היא -- וראש המדברים בזה הוא חתן המלך מאן מלכי רבנן בעל הנוב"י זצ"ל כמובא בנוב"י סוף מהד"ק ותו"ד דבגיטין דמביא המימרא בשם שמואל לא יכול הגמ' להקשות והא מצהב"ע היא דשמואל לשיטתו בסוכה דף ל' ע"א דבי"ט שני יוצא בגזול וכ' התוספת דס"ל במצוה דרבנן לא מיפסל מצהב"ע וממילא ה"נ תפלה דרבנן ולא חיישינן למצהב"ע אבל בברכות דנזכר המימרא רק בשם ר' יהודא פריך שפיר והא מצהב"ע היא יעו"ש שקלסי' הנוב"י ז"ל וכתב שכל הני מילי מעליותא ליתאמרו משמי' דחתני וכו' -- ובחידושי כתב סופר ז"ל למס' גיטין ל"ח ב' כתב עליו בזה"ל, ועיין בנוב"י קמא בסופו בשם חתנו פלפל שם בענין מצהב"ע ודא טעותא במח"כ דפלוגתת מצהב"ע היינו אם עבר ועשה אם יצא או לא וכל שעשה דוחה לא תעשה לא עשה עבירה כלל ומותר לכתחלה וש"ס ברכות אזיל אי מותר לשחררו בשביל צירוף עשרה מקשה מהב"ע היא היינו איך שרי לי' לעשות כך לדחות זה מפני זה ולשון מהב"ע אשגיר' לישנא ומושאל הוא וכל הנאמר שם לא נכון דיבר הגם דקלסי' חמיו הנוב"י מחמת אהבה מקלקלת השורה וגורם שבושים לאחרים עכ"ל -- וע"ע בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ק"ה שדקדק אהא דפריך בברכות והא מצהב"ע, דמה ענין מהב"ע לכאן, דמה"ב הוא כשמצוה באה ע"י העבירה וכבר עבר ועשה אבל כאן מקשה איך עשה ר"א לכתחלה והו"ל להקשות איך עביד ר"א הכי עכ"ל ע"ש -- ואולם כבר בא חכם בעל פרי החג ז"ל ושם הרכסים לבקעה ע"ש בכלל ק"ז שהביא בשם הנוב"י בסוף מהד"ק דהא דאין עשה דוחה עשה דלא נמצא ע"ז שום לימוד בש"ס מאין נלמד זה והוא רק מסברא דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה וכתב הנוב"י שהוא על דרך שהשיב ר' יהושיע לר"א בזבחים דף פ' ע"א הנתנין במתן אחד שנתערבו במתן ד' דהשיב ר"י כשנתת עברת ועשית מעשה כשלא נתת עברת ולא עשית מעשה, ה"נ שני מ"ע לפנינו שב ואל תעשה עדיף וכו' ע"ש בלשון הנוב"י ז"ל, מעתה לפי"ז לר' אליעזר דפליג בזבחים שם על ר' יהושיע ולית לי' סברת שוא"ת עדיף, א"כ כשיש שני מ"ע לפנינו הבחירה באדם לעשות איזה מצוה שחפץ, אמנם כ"ז למאן דלא חייש למצהב"ע אבל למאן דחייש למצהב"ע א"כ כל עוד שאין ידוע לנו בבירור דהאי עשה אלימא ודוחה העשה האחרת לגמרי א"כ אין יוצא המצוה מצד מצהב"ע (ומה דלא שייך מצהב"ע בכ"מ דאמרי' עדל"ת היינו משום דקיי"ל עשה דוחה ל"ת לגמרי מכל וכל וכמאן דליתא דמיא, אבל בעשה לגבי עשה דמצד הסברא לא אולמא האי עשה מהאי עשה ולא נוכל לומר דעשה זו דוחה האחרת לגמרי א"כ שוב הוי מצהב"ע ודו"ק) ומעתה מיושב שפיר דקדוק הכתב סופר ז"ל, כיון דר' אליעזר לית לי' סברת שוא"ת עדיף, הרי קמה ונצבה קושי' הנוב"י למה לא יהא עשה דוחה עשה, והבחירה באדם לעשות איזו מצוה שחפץ, ולק"מ היאך עשה ר"א לכתחלה, אבל אי מצהב"ע פסול, הרי טעם גדול גם לר"א, דכיון דצריך העשה למידחי לאידך עשה לגמרי ומאי אולמא, ולהכי אצטריך להקשות והא מצהב"ע היא דבלא"ה לק"מ, וע"ז משני מצוה דרבים שאני, דודאי אולמא מעשה דיחיד ודוחה אותה לגמרי ול"ש מצהב"ע ודו"ק היטב עכ"ד פרי החג ז"ל ודפח"ח, ולפי"ז שפיר אמר חתנו של הנוב"י ז"ל דבגיטין דאזיל הש"ס אליבא דשמואל דלית לי' מצהב"ע במצוה דרבנן, לא מצי הש"ס להקשות והא מצהב"ע היא וכל דבריו חיים וקיימים. (ל"ב) עוד ראיתי בחי' כתב סופר ז"ל לגיטין שמיישב שינוי הסוגיות דהנה כ' בחידושי הרשב"א גיטין ל"ח ע"ב הא דאמרינן מצוה שאני הקשה בה הרמב"ן ז"ל וכי מפני מצוה להתפלל נדחה עשה שבתורה ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם אבל כשהוא משחררו כשנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר ע"כ וכ"כ הר"ן ז"ל בשם י"מ יעו"ש והקשה המג"א בסי' צ' לפי"ז מה מקשה הש"ס בברכות והא מצהב"ע היא הלא כיון דלטובת עצמו עושה ולא לטובת העבד אין כאן עבירה כלל בשחרורו, וע"ז כ' הכתב סופר ז"ל דמ"ש רמב"ן טעמא דקרא כענין לא תחנם ולהנאת עצמו מותר זהו לר"ש דדריש טעמא דקרא להקל אבל לפי"מ דקיי"ל כר"י דלא דרשינן טעמא דקרא להקל א"א לנו להתיר לשחרר להנאת עצמו משום דאמרינן טעמא דקרא משום לא תחנם מנ"ל לומר כן כדי להקל וא"ש סוגיא דברכות להלכתא מקשה מצהב"ע היא ובגיטין מקצר ועולה די"ל דר"א ס"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא עכ"ד, וכ"כ גם אדמ"ו הגאון ז"ל בתשו' מהר"ם שיק או"ח סי' מ"ו יעו"ש, ולפענ"ד נראה להמתיק הדברים יותר וליישב בזה גם שינוי הסוגיות דבברכות הביא מימרא דכל המשחרר וכו' רק בשם ר' יהודא, ובגיטין מביא הך מימרא בשם ר"י אמר שמואל, עפ"י מה שכתב הראב"ד ז"ל בהשגתו על הקדמת הרמב"ם ז"ל שכתב דשמואל קיבל מר' חנינא בר חמא, והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב וגם זה לא היה אלא מלוי יעו"ש, הרי ס"ל להראב"ד ז"ל דשמואל הי' רק תלמידי' דלוי וא"כ מסתמא כלוי רביה ס"ל דדרשינן טעמא דקרא, וכמ"ש בס' מנחת חינוך מצוה כ"ג, דלוי ס"ל דרשינן טעמא דקרא, כדאיתא בבכורות דף י' ע"ב תני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו ולכך בספק פטר חמור דא"צ ליתן הפדיון לכהן ל"ש לומר שהפסיד ממון כהן ע"כ א"צ עריפה יעוש"ה במנ"ח ז"ל באריכות, א"כ כיון דלוי דריש טעמא דקרא מסתמא גם שמואל תלמידו דריש טעמא דקרא וממילא טעם העשה דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם, ולכן בגיטין דמקשה ממעשה דר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה על שמואל דאמר כל המשחרר עבדו עובר בעשה שפיר מתרץ מצוה שאני ולא מצי להקשות והא מצהב"ע דכיון דעושה לצורך מצוה ולא משום חנינה דעבד א"כ אין כאן עבירה כלל, משא"כ בברכות דהזכיר רק ר' יהודא דהי' ג"כ תלמידיה דרב ולא תלמידיה דשמואל לחוד כנודע ועיין ג"כ בהקדמת הרמב"ם ז"ל שכתב דר' יהודא קיבל מרב ושמואל, א"כ אין ברור דסובר כשמואל רביה דדרשינן טעמא דקרא דלא כהלכתא, לכן פריך שפיר והא מצהב"ע היא, כיון דבאמת קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא להקל, א"כ אין להתיר לשחרר עבד לטובת עצמו וא"ש ודו"ק. (ל"ג

) וראיתי עוד בחי' כתב סופר ז"ל לגיטין שמדקדק דקדוק חדש (שלא נזכר בשאר מפרשים) מדוע