ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א מג

(כ"ט

) ולפענ"ד נראה ליישב דברי הרשב"א ז"ל, דכבר כתבו האחרונים דסברת הרשב"א הוא רק אם נימא דטעמא דקרא לעולם בהם תעבודו לאו משום לא תחנם דלא ליתן להם מתנת חנם הוא רק גזיה"כ הוא, לפ"ז שפיר י"ל דבח"ע וחב"ח דבלא"ה אינו עובדו לעולם דהא עובד א"ע יום אחד לא שייך העשה דלעולם בה"ת, אבל אי נימא טעמא דקרא משום לא תחנם הוא א"כ גם בח"ע וח"ב שייך טעם הנ"ל דאסור ליתן להחצי עבד מתנת חנם לשחררו, אלא דהרשב"א לשיטתו בגיטין ל"ח ע"ב דחולק על הרמב"ן דס"ל טעמא דקרא משום שלא ליתן להם מתנת חנם, והקשה עליו הרשב"א דאפי' לגר תושב מותר ליתן מתנת חנם לכ"ע אף שאוכל נבילות ולא קבל עליו אלא שלא לעבוד ע"ז, וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל יעו"ש, ולכן שפיר כתב דבחצי עבד וחצי ב"ח לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו. ומעתה א"ש דהנה איתא בגיטין דף ל"ח ע"ב אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון דמפקי עבדייהו לחירותא ודסייר נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, וכתב בחידושי חתם סופר ז"ל לשם וז"ל, לפענ"ד כלפי תלתא שאמרו חז"ל פרק כל כתבי, עשירים שבא"י זוכין בזכות שמעשרין והוא מ"ע להחיות הלוי והעני ואלו מרחמים על אכזרים ועוברים על לא תחנם לשחרר עבדיהם, ועשירים שבבבל זוכים על שמכבדים התורה ואלו מבזים התורה לקבוע סעודה בעידן בי מדרשא, ועשירים שבשאר ארצות זוכין בזכות שמכבדין השבת ואלו מסיירי נכסי בשבת או קובעין סעודה בע"ש ולא יאכלו סעודת שבת לתיאבון עכ"ל הטהור יעו"ש, ולפי"ז בעכ"ח מוכח דס"ל לרבה דטעם העשה דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם דלא ליתן להם מתנת חנם וכדעת הרמב"ן ז"ל, משום דלדעת הרשב"א ז"ל דסובר דמותר ליתן לעבדים מתנת חנם, א"כ אין שום חטא לרחם על העבדים וליתן להם המתנה דשיחרור, ולא אסור אלא מצד גזיה"כ שגזרה תורה לעולם בהם תעבודו א"כ אינו מובן העונש דמשום דמפקי עבדייהו לחירותא נחתי מנכסיהון, ואין זה עונש מדה כנגד מדה כלל, ועכ"ח דס"ל לרבה דטעם העשה דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם דאסור לרחם על העבדים וליתן להם מתנת חנם דשיחרור וממילא מובן שפיר העונש מדה כנגד מדה כפירוש החת"ס ז"ל שתחת שהי' להם לעשר תבואותיהם ולרחם על הלויים והעניים הם מרחמים על אכזרים ועוברים על לא תחנם לשחרר עבדיהם לכן אין זוכין לעשירות ויורדין מנכסיהם, וזה ברור, ומעתה כיון דרבה ס"ל דטעם איסור השיחרור הוא משום לא תחנם מסתמא אביי כרבה רבי' ס"ל (כמ"ש התוס' בשבת דף מ"א ע"ב ד"ה מיחם וכו' כיון דרבה סובר דשא"מ מותר מסתמא אביי כרבה רבי' ס"ל וכ"כ גם בחידושי הרשב"א לשם יעו"ש), ממילא לפי"ז אליבא דאביי מודה הרשב"א ז"ל דגם בחצי עבד וח"ב שייך האיסור שיחרור וכמש"ל, א"כ שפיר פריך הש"ס בגיטין דף ל"ח ואביי (דהוא תלמידי' דרבה) משום איסורא לא, והאר"ח בר"ק א"ר יצחק מעשה בחצי' שפחה וחצי' ב"ח וכפו את רבה ועשאה ב"ח וכו' אלמא דאע"ג דטעם לא תחנם שייך גם בחצי עבד וחצי ב"ח, מ"מ כיון דעושה בשביל לאפרושי מאיסורא ולא משום חנינה מותר לשחרר, והיאך סובר אביי דאף משום מלתא דאיסורא אסור לשחרר, וע"ז מתרץ הש"ס דבחצי' שפחה וח"ב מודה אביי דמותר כיון דליכא עצה אחרת דלא לעבד חזי' ולא לב"ח חזיא אבל בהאי אמתא דאפשר דמייחד לה לעבדי' ומנטר לה, כיון דאפשר לאפרושי מאיסורא בלא שיחרור, אם ישחררנה איכא משום לא תחנם ואסור וא"ש. (ל) ומענין לענין באותו ענין במשנה דגיטין מ"א מי שח"ע וחב"ח עובד את רבו יום אחד וא"ע יום אחד דברי ב"ה ב"ש אומרים תקנתם את רבו וא"ע לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול וכו' אלא מפני תקה"ע כופין את רבו ועושה אותו ב"ח, והקשו בתוס' ד"ה לישא שפחה וכו' ליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהי' קדש ותירצו ג' תירוצים (א) דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפייה (ב) דבעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר (ג) דבדידה ליכא עשה דאפי' מפקדא אפשר לה בכיוצא בה ע"ש -- והקשה הגאון ר' צבי חריף ז"ל בספר טיב גיטין, על התירוץ הא' של התוס' דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפייה, א"כ התינח לב"ש דס"ל כופין את רבו וכו' שפיר אפשר לקיי"ש ע"י כפייה, אבל לב"ה למשנה ראשונה דלית להו כופין וכו', א"כ לא אפשר לקיי"ש, ושפיר י"ל עדל"ת כקושי' התוס' א"כ מה השיבו ב"ש לב"ה תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, הא כיון דב"ה לית להו כופין, א"כ גם לעצמו יש תקנה דהא יכול לישא בת חורין (או שפחה, ע' מהר"ם לובלין) מטעם עשה דוחה ל"ת כקושי' התוס' לאמת, והוא קושי' עצומה מאד ולענ"ד ליישב דבאמת צריך להבין אמאי לא רצו התוס' לתרץ תיכף ומיד כתירוץ הג' דבדידה ליכא עשה וכו' שהוא תירוץ פשוט ונכון, (ובאמת כ' האחרונים דלכולהו תירוצי התוס' הנ"ל אית להו פירכא לבר מתירוץ הג' דלית לי' פירכא), אמנם י"ל עפ"י מה שהקשה הגאון מ' יעקב מליסא זצ"ל בס' תורת גיטין, על התירוץ הג' דבדידה ליכא עשה כו', דהא כתבו התוס' לקמן בד"ה כופין וכו' דבלא פשע אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך כמבואר בפסחים דקא עברי הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים זה מצות פסח וא"כ ה"נ נתיר לאשה לעבור על לאו בכדי שיקיים זה פרי' ורבי', ותירץ דכמו שכתבו התוס' בפסחים נ"ט ע"א ד"ה עשה דפסח דלענין דחיית עשה הקל לא בעינן בעידנא אבל נגד לדחות לא תעשה החמור בעינן בעידנא עי"ש, ה"נ דעת התוס' לחלק בכאן (לענין דבלא פשע אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך) דדוקא לענין עשה דתשלמה או עשה דלעולם תעבודו כיון דעשה קל לכך דוחין אותו אפי' אצל אחר בכדי שיקיים השני עשה החמור אבל לדחות אצל האחר לא תעשה דחמור בכדי שיקיים מ"ע זה לא אמרינן עכ"ד קדשו יעו"ש -- ומעתה י"ל דלכך לא רצו התוס' לתרץ תיכף ומיד דבדידה ליכא עשה יען דקושייתם סובב על דברי ב"ש ולב"ש דס"ל כופין את רבו ומוכח דס"ל דבלא פשע אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך א"כ אין זה פשוט כ"כ לתרץ דבדידה ליכא עשה דהא י"ל כקושיית התורת גיטין ז"ל דנתיר לאשה לעבור על לאו בכדי שיקיים זה פרי' ורבי' ומה בכך דבדידה ליכא עשה, ולכך תירצו מקודם תירוצים אחרים ולבסוף כתבו התירוץ הג' וכמ"ש התורת גיטין ז"ל דדעתם לחלק בין עשה לל"ת וכנ"ל, אמנם התינח לב"ש דס"ל כופין ומוכח דס"ל דבלא פשע אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך, אבל לב"ה למשנה ראשונה דלית להו כופין וי"ל דבאמת היינו טעמייהו משום דס"ל דאפילו היכא דלא פשע אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך ולכך אין אנו יכולים לכוף את רבו לעשותו ב"ח, ממילא אין התחלה כלל לומר עשה דוחה ל"ת דהא התירוץ הג' של התוס' דבדידה ליכא עשה פשוט ומונח תיכף על היד, א"כ שפיר השיבו ב"ש לב"ה לדידכו דסבירא לכו אין כופין מטעם דלא אמרינן לאדון חטא בשביל שיזכה העבד בפו"ר, וסבירא לכו דאפילו בלא פשע לא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך א"כ תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם דאין לומר ישא בת חורין או שפחה מטעם עדל"ת דהא