ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א ג

יראה. אך הנה בשו"ת כנף רננה או"ח סי' מ"ח כתב, דהר"ן דכתב בריש פסחים טעמא דקרא דבל יראה כדי שלא יבא לאכלו ויתחייב כרת ע"ש, רצה ליתן טעם שלא יהי' לאו דבל יראה חידוש דאסבה"כ ואינו שלו ולמה יעבור, לכך כתב הטעם משום דחששה תורה שלא יבא לאכלו ומה בכך דאסבה"נ מ"מ כיון שהחמץ בביתו ולא בדיל מיני' כולי שתא יש לחוש שיבא לאכלו לכך אמרה תורה בל יראה עיי"ש, א"כ י"ל דמאן דס"ל דחמץ אסור בהנאה ס"ל כטעם הר"ן, אמנם ריה"ג לית לי' טעם הר"ן ולכך סובר דחמץ מותר בהנאה כדי שלא יהי' הלאו דבל יראה חידוש. ( ועיין מה שכתבתי בזה בספרי ילקוט הגרשוני ח"ב על תנ"ך וחמש מגלות דף מ"ג ע"א ד"ה בפסחים וכו' ותמצא נחת]. ועתה אקדים לך הקדמה נפלאה מחידושי מרן חתם סופר ז"ל לפסחים דף ה' ע"ב וז"ל:

דע ג' קראי כתיבי (א) בפ' החודש הזה לכם שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (ב) בס"פ בא ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך (ג) בפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וגו'. ומצאתי במכילתא פ' בא וז"ל:

או לא בא אלא ללמדך בבתים ז' ובגבולין לעולם, ת"ל ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים ע"ש. כן הגי' בס' זה ינחמנו. ופי' בזית רענן דהו"א חמץ שעבר עליו הפסח יהי' אסור בבל יראה בגבולין לעולם ע"ש וכו', אלא דלכאורה היינו לר' יהודא דס"ל חמץ אחה"פ אסור בהנאה שפיר י"ל דהו"א שיהי' גם בבל יראה, אבל למאי דקיי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר אפי' באכילה א"כ מכ"ש דליכא בל יראה, י"ל בהיפוך דהו"א בגבולין ליכא בל יראה אלא יום אחד קמ"ל דאסור כל שבעה, וטעמא י"ל לריה"ג דס"ל דבמצרים לא נאסר חמץ אלא יום אחד דכתיב ולא יאכל חמץ וסמיך לי' היום, א"כ הו"א הכי קאמר קרא לא יאכל חמץ היום והי' כי יביאך וגו' אז שבעת ימים תאכל מצות, אך ולא יראה לך חמץ יום אחד בעלמא, הכי ס"ד, קמ"ל בפ' ראה, דלא יראה שבעת ימים בגבולין. ומזה קצת ראיה דלא כר"ן שכתב בריש פסחים טעמא שהחמירה תורה לעבור עליו בב"י ובב"י משום דלמא אתי למיכל מיני' דהשתא אי ס"ד היינו טעמא, איך היה אפשר לומר דליכא בל יראה אלא יום אחד, הלא טעמא דלמא אתי למיכל מיני' שייך בכל הימים, אעכ"ח ליתא להאי טעמא עכ"ל הזהב. - ועתה יובנו דברי ריה"ג בטוב טעם, וה"ק, בשלמא ר' יהודא שפיר ס"ל כרע"ק רבי' דחמץ אסבה"נ, דכיון דס"ל חמץ אחה"פ אסור, א"כ אפשר למיטעי דחמץ שעבר עליו הפסח יהי' אסור בבל יראה בגבולין לעולם, לכך קמ"ל בפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך רק שבעת ימים, וא"כ ליכא ראיה דלא כהר"ן, וא"כ שפיר איכא למימר טעמא דב"י משום דלמא אתי למיכל מיני' וממילא הלאו דב"י אינו חידוש, וי"ל שפיר דאסבה"נ ואפ"ה עוברין עליו בב"י, דמה בכך שאסבה"נ מ"מ כיון שהוא בביתו חששה תורה שיבא לאכלו ולכך עובר בב"י אבל את ר' שמעון לשיטתך דסברת חמץ אחה"פ מותר אפילו באכילה, א"כ עכ"ח לכך כתיב קרא בפרשת ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, דלא נטעה לומר בגבולין אין עובר בבל יראה רק יום אחד, א"כ ע"כ ליתא להאי טעמא דהר"ן, ולאו דבל יראה אינו מטעם דלמא אתי למיכל מיני', א"כ תמה על עצמך דייקא היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דאיכא בל יראה נגד הסברא דמהיכי תיתי לומר דעשאו הכתוב כאלו ברשותו וא"ש

ודו"ק

, (ה) והשתא הבה נבוא ליישב שיטת רש"י ז"ל במילתא דראב"י אליבא דר"י דחמץ של נכרי מותר אפי' באכילה אפילו בפסח, והקשו התוס' דאם נתן לו הנכרי במתנה הרי הוא שלו. - והנה כבר כתב המקנה בקידושין דף נ"ה ע"ב דהוה מקח הנעשה באיסור ואינו כלום דכ"מ דארל"ת אי עביד לא מהני א"כ הקונה חמץ בפסח אין המקח כלום. משום דעובר בב"י א"כ מתורץ קושי' התוס' לרש"י דאיך משכחת אוכל חמץ של אחרים הא כיון דאגבי' קני' דז"א דאף שמכווין לקנותו מ"מ כיון דאין הקנין כלום ממילא היי חמץ של אחרים. רק שכתב, דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו בסוגיין דף כ"ט ע"ב דהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהייה וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף עיי"ש, והיינו דהקשו דלא משכחת של אחרים דכיון שדעתו לאוכלו היינו ביעורו כמ"ש בעה"מ בפ' כל שעה דלר"ש לאחר שש אין איסור באכילתו דאכילתו זהו ביעורו עיי"ש אמנם לפי מה שכתבתי לעיל (אות ב') דלר' יהודא דס"ל בר"ה דף ט' ע"ב מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו לא שייך תשביתו בכל הפסח רק בערב פסח עצמו, א"כ צדקו דברי רש"י ושפיר משכחת של אחרים כיון דהוי קנין הנעשה באיסור ב"י ואין הקנין כלום, מה אמרת דהוי לאו הניתק לעשה דתשביתו, ז"א דהא לר' יהודא קיימינן, ולדידי' ליכא תשביתו תוך הפסח רק בע"פ וממילא דל"ה ב"י לאו הניתק לעשה, ודו"ק

(ו) ונבוא לקושי' השני של התוס' אמאי פליגי רבא וראב"י בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגו בפסח גופיה והנה כבר כתב הצל"ח שדבריהם צ"ע דדלמא נקט אחר הפסח לרבותא לרבא דאפי' אחר הפסח הי' לוקה. רק כתב דסברת התוס' הוא דאין לומר דנקט אחר הפסח לרבותא דרבא דלרבא פשיטא דיותר ראוי למנקט בפסח דהרי רבא פסק לקמן כר"ש א"כ פלוגתייהו דרבא וראב"י שלא אליבא דהלכתא ליפלגו בתוך הפסח אליבא דכ"ע בין לר"י בין לר"ש דלראב"י דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה הה"ד לר"ש דהיכי אשכחן דפליגי ר"י ור"ש בזה א"ו דתוך זמנו לא משכחת לה כלל עכ"ד הצל"ח ז"ל. אמנם לפימ"ש לעיל א"ש היטב שיטת רש"י ז"ל ולעולם י"ל דנקט אחר הפסח לרבותא דרבא, ואין לומר ליפלגו אליבא דכ"ע ולראב"י גם ר"ש יליף שאור דאכילה משאור דראיה, דז"א דהא לר"ש דחמץ אחר הפסח מותר אפי' באכילה, הדק"ל למ"ל דכתב רחמנא בפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, ועכ"ח צ"ל כתירוץ החת"ס דלולי קרא זה הו"א דלא יראה אינו נוהג בגבולין אלא יום א' א"כ כבר מוכח דר' שמעון לא יליף שאור דאכילה משאור דראי' דאל"כ הדק"ל למ"ל הקרא דפ' ראה, ואי דס"ד דבגבולין ליכא בל יראה אלא יום אחד, ז"א דא"כ איך כתב שבעת ימים תאכל מצות סתמא בין בבתים בין בגבולין הא כיון דבגבולין ליכא ב"י רק יום א' א"כ שוב ילפי' בגז"ש שאור דאכילה משאור דראי' ומותר לאכול חמץ בגבולין כל הששה ימים דליכא ב"י, אעכ"ח מוכח דלר"ש לא ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' א"כ אי אפשר למנקט פלוגתא דרבא וראב"י תוך הפסח בין לר"י ובין לר"ש וא"ש ודו"ק וממילא מיושב גם קושי' אותו תלמיד שבצל"ח הנ"ל, מנ"ל לר"י דחמץ לאח"ז אסור דלמא חמץ לאח"ז מותר, וקרא אתי לאסור חמץ של נכרים דלא תלמוד שאור דאכילה משאור דראי', דז"א דאם חמץ לאח"ז מותר שוב א"א לומר דקרא דפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים אתי להורות דלא נטעה דחמץ שעבר עלי' הפסח אסור בבל יראה בגבולין לעולם, ועכ"ח דאז גם ר"י סובר כריוה"ג דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד כתירוץ הראשון שבגמ' (דריוה"ג מנלי' איבעית אימא מדסמיך לי' היום), והו"א לדורות דאף דאיסור אכילה שייך בכל הימים, מ"מ בל יראה בגבולין אינו אלא יום אחד, א"כ כבר מוכח דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראי' דאי ילפינן הדק"ל למ"ל הקרא דפרשת ראה, הא כבר מוכח דבל