ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א לג

דוכתי כל המוסיף מוסיפין לו, נמצא דהשכר ש"י עולמות הוא רק לאדם שאינו מוסיף כלום על החיוב, אבל למי שמוסיף גם הקב"ה מוסיף על עיקר השכר ונותן לו ש"מ עולמות כאותיות דרע"ק הנ"ל -- והנה מלת "בערבין" דתנן מאימתי קוראין את שמע בערבין פי' הגר"א ז"ל בשנות אלי' דהיינו בערב השני של בין הערבים שערב הראשון הוא מיד אחר חצות מש משינטו צללי ערב, וערב השני הוא אחר שקיעת החמה, וז"ש בין הערבים בין אותם שני ערבין עכ"ל ודפח"ח והנה ידוע דזריחת החמה ושקיעת החמה, הוא משל על חיי האדם בעוה"ז, ופטירתו מן העוה"ז לחיי העוה"ב, כמ"ש וזרח השמש ובא השמש, ואמרו חז"ל עד שלא שקעה שמשו של משה כבר זרחה שמשו של יהושע

ובזה מובן ההמשך וקישור של סוף הש"ס לתחלתו, דמסיים במאמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש, וקשה דהא באותיות דרע"ק אמר ש"מ עולמות, וצ"ל דש"מ עולמות הוא רק הוספה על החיוב דהיינו עיקר השכר, וריב"ל לא מיירי אלא בעיקר ולא בתוספת, וע"ז אמר בתחלת הש"ס מאימתי קוראין את שמ"ע ר"ת ש"מ עולמות בערבין כלומר מאימתי קוראין תחת ש"י עולמות ש"מ עולמות דהוא ר"ת ש מ ע "בערבין" בערב השני אחר שקיעת החמה של ימי חייהם בעוה"ז ונפטרים בשלום לעוה"ב, ע"י מה יזכו לקרות שם ש"מ עולמות תחת ש"י עולמות, לז"א משעה שהכהנים נכנסין "לאכול" בתרומתן, ע"י שנותנים לכהנים תרומה כדי אכילה בכזית, ולא חטה אחת שהוא רק טעימה בעלמא, א"כ מוסיפים יותר על החיוב ונותנים לכהנים כדי פרנסתם בריוח, ולא רק לצאת י"ח בחטה אחת, עי"ז זוכים לקרות בערבין את שמע ר"ת ש"מ עולמות, דכמו שהם מוסיפים על עיקר החיוב, כן גם הקב"ה כמדתם ימדוד להם ויוסיף על עיקר השכר ש"י עולמות עוד ש"מ עולמות, וכדאמרינן כל המוסיף מוסיפין לו. השי"ת ישים חלקנו בין הצדיקים הזוכים לש"י וש"מ עולמות בעוה"ב, ועד אז יצוה את הברכה באסמינו בעוה"ז, ונזכה לגדל בנינו מתוך נחת והרחבה לתורה ולחופה ולמעש"ט ויקויים בנו מקרא שכתוב ואני זאת בריתי אותם וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם ובלצ"ג ונאמר אמן. תם ונשלם קונטרס שם עולם תהלה ותפארת לאדון העולם. השמטות וחידושים. (ט) בדף מ' ע"א ר"י אומר אילן שאכל ממנו אדה"ר חטה היתה וכו'. כתב בספר "עיון יעקב" לסנהדרין דף ע' ע"ב וז"ל: במקצת ע"י כתב וקרי ליה עץ ע"ש העתיד שחטה תתמר כדקל ובאמת א"צ לזה שכתבו המפרשים שגם קודם החטא היה הכל כמו שיהיה לעתיד ולכך נאסר לו החטה דוקא שהוא מקודש ביותר שהיא תחת יד הקב"ה בעצמו ולא תחת שום שר כדאיתא בש"ך על התורה פ' עקב ע"ש עכ"ל. ונוראות נפלאתי עליו שלא זכר שר דברי המדרש רבה פ' בראשית סוף פרשה ט"ו רשבר"י בעי קמי ר' זעירא א"ל אפשר חטים היו אמר לי הין א"ל והכתיב עץ א"ל מתמרות היו כארזי לבנון ע"ש. והנה מבואר עוד שם במדרש דעת ר' אבא דעכו שאמר אתרוג היה הה"ד ותרא האשה כי טוב העץ וגו', אמרת, צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג. ויובן ג"כ דלכך נאסר לו אתרוג דוקא לפי שהוא מקודש ביותר שהוא תחת יד הקב"ה בעצמו וכמ"ש בס' בני יששכר במאמרי חודש תשרי מאמר י"א בשם ספרי המקובלים הראשונים אשר ארבעה מינים שבלולב אין שר שולט עליהם רק הם מתגדלים בהשגחתו ית"ש בלי אמצעי עיי"ש. והוא על דרך שכתב העיון יעקב גבי חטה. אך בער אנכי ולא אדע מה יענה למ"ד גפן או תאנה היה

? ודע דבספר ראש דוד להחיד"א ז"ל מביא בפ' בראשית בשם האר"י הקדוש זצ"ל שטענת הנחש היה שעל העץ עצמו צוה שכן כתיב ומעץ הדעת לא תאכל אך הפרי מותר, וחוה השיבה כי גם הפרי אסור, אבל אח"כ כשראתה כי עץ הדעת היה משונה והיו עצו ופריו טובים אז אמרה אמת אמר לי הנחש, וז"ש ותרא האשה כי טוב העץ עצמו למאכל, ולא אמר פרי העץ, ואז נתפתית בדברי הנחש, כי אם לא היה רק הפרי ראוי למאכל א"כ אף שהקב"ה לא פירש ומפרי העץ לא תאכל רק ומעץ הדעת לא תאכל ודאי שעל הפרי אמר ולא על העץ כיון שאינו ראוי לאכילה, אבל עתה כראותה כי טוב העץ עצמו למאכל אז אמרה א"כ לא צוה אלא על העץ וזהו ותקח מפריו שסברה שהפרי מותר ע"כ דפח"ח ש"י. והנה זה הפירוש מסכים מאוד לדעת ר' אבא דעכו הנ"ל שאמר אתרוג היה. שו"ר בילקוט דוד (פויזנר) פ' בראשית בשם חן טוב' שכל מה שהיה בגן עדן היה טעם העץ כטעם הפרי עיי"ש. אמנם ר' אבא דעכו עכ"ח לא ס"ל סברא זאת

(יו"ד

) בענין מש"ל דף ל"א באגדה דאל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, ומביא ראי' מרב כהנא דא"ל לרב שימי בעת שנפטור ממנו "ודאי דאמרי אינשי הני ציניתא דבבל איתנהו מאדה"ר ועד השתא" ומקשים העולם מאי דבר הלכה יש בזה, ועמש"ל אריכות בזה. וכעת נ"ל בפשיטות דלכך צ"ל דבר הלכה כשנפטר מחבירו, יען דרוב העולם אומרים דבר אגדה, וא"כ הוה דבר הלכה מילתא דלא שכיח, ומתמיהים העולם על מי שאומר דבר הלכה, ואיתא בגמ' חולין ע"ה ב' כל מלתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, וז"ש אל יפטר אדם אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, יען דלומר דבר הלכה הוא מלתא דתמיהא, וממילא מדכר דכירי לה אינשי, וראי' לזה דצריך לומר מלתא דתמיהא כדי שעי"כ יזכרהו, מרב כהנא דא"ל לרב שימי ודאי דאמרי אינשי הני ציניתא איתנהו מאדה"ר ועד השתא, כי רב כהנא לא הי' יכול לומר דבר הלכה, כי אצלו אין זה מילתא דתמיהא: שיאמר דבר הלכה, כי כל עסקו הי' בהלכות, ולכן כשהי' רוצה שיזכרהו רב שימי, הי' אומר לו בפטירתו ממנו, אם אמת מה דאמרי אינשי דהני דקלים דבבל הם מאדה"ר ועד השתא, וזה באמת מלתא דתמיהא, כי מה לו לרב כהנא לשאול שאלה של מה בכך, ומה נ"מ בזה אם היו מאדה"ר או לא, אע"כ דמתוך כך זוכרהו וא"ש

ובגוף המאמר שמעתי מפרשים, אל יפטר אדם מחבירו כלומר אל יפטר אדם מדביקות הבורא ית' שהוא חבירו [כמ"ש חז"ל שבת דל"א דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כה"ת כולה ופירש"י רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כ"ז) זה הקב"ה אל תעביר על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך ע"ש], אלא מתוך דבר הלכה, כלומר רק כשלומד דבר הלכה אז הוא פטור