ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א לא

מהרה ממקום הרחצה, וא"ל הרב הלז מפני שצריך לו לדרוש בעירו בבהכ"נ ביום י"ח לחודש אויגוסט יום הולדת המלך יר"ה, ולכך מוכרח ליסע לביתו להכין לו הדרוש ט"ו ימים מקודם, וישחק הגאון לדבריו ויאמר לו הנה גם אנכי אדרוש אי"ה ביום הנ"ל בעירי, ולא אסע מפה כ"א ביום י"ד אויגוסט ודי לי להכין הדרוש יום או יומים מקודם, וא"ל הרב הלז איננו מבין זאת איך יוכל הדר"ג להכין לו דרוש בזמן קצר כזה, גם לי יש ב"ה מוח בקדקדי ועכ"ז אני צריך לייגע עצמי על זה לכה"פ י"ד ימים מקודם, ויאמר לו הגאון אני אסביר לו הענין, ע"ד דכתיב בסיף משלי, בשבחי האשת חיל, סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני, ולכאורה פלא למה אצל הסדין אמר ותמכור, ואצל החגור אמר נתנה, ומה הפרש בין זה לזה, אך הענין פשוט דהאשה זאת עיקר מסחרה בסדין, וזה אינה נותנת לכנענים וסוחרי ארץ רק בדרך מכירה, אמנם להראות אות תודתה למי שקונה אצלה סדין, תתן להסוחר חגור אחד במתנה, ולכן אמר סדין עשתה "ותמכור" לפי שהסדין הוא עיקר מסחרה, רק לאות תודה והכרת טובה, וחגור "נתנה" לכנעני, תתן לו החגור במתנה -- אמנם אם יבא אחד מן השוק וישאל ממנה שתתן גם לו חגור אחד במתנה, הלא תשחק לדבריו ותאמר:

אמת להקונים אצלי סדין אני נותן חגור במתנה, אבל מי שאינו קינה אצלי סדין, לזה גם חגור לא אתן רק צריך לשלמו במיטב כספו, וכן הענין נמי בשני חלקי התורה שהם הלכה ואגדה, חלק ההלכה הוא עיקר מסחרו של הקב"ה, כמ"ש חז"ל מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ולכן למי שקונה אצל הקב"ה, הלכה, שהיא עיקר מסחרו, לזה נותן דרוש אגדה במתנה, וא"צ לו לייגע עצמו על זה, אבל מי שאין קונה דברי תורה דהיינו הלכה, לזה לא יתן הקב"ה דרוש אגדה במתנה רק צריך לשלמו במיטב עמלו ולייגע עצמו עליו זמן זמנים טובא, ע"כ דפח"ח ועפי"ז נלע"ד לפרש בדרך הצחות, דברי רש"י ז"ל בסדרא דיומא, בפסוק וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה, וכתב רש"י, כן עשה מי שעשאה ומדרש אגדה ע"י הקב"ה נעשית מאיליה (וכן מועתק ברמב"ן לשון רש"י ז"ל ע"ש), והכוונה ע"ד הנ"ל, דכבר כתב מרן החת"ס ז"ל בס' תורת משה, דזה מעשה המנורה קאי על התורה והת"ח העוסק בה מקשה זהב כי בקישוי יבא לזהב וקשה פרנסתו של ת"ח, וגם"עד ירכה עד פרחה מקשה היא" רק בקישוי וביגיעה רבה יבוא להשגת התוה"ק "עד ירכה" דהיינו גופי ודיני התורה עד פרחה" דהיינו הפלפול כלומר הציצים ופרחים לתורה הכל "מקשה היא" שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית וכו' וכך דרכה של תורה פת במלח וכו' כמראה אשר הראה ה' את משה" ואז לחם לא אכל ומים לא שתה, "כן עשה את המנורה" עכ"ל בשינוי קצת עיי"ש, ועל זה כתב רש"י, כן עשה מי שעשאה, כלומר כל מי שעשאה עד עכשיו כן עשאה כידוע שכל הגאונים הגדולים שזכו לכתר תורה, רק ביגיעה רבה זכו לזה, ולכן גם לעתיד כן צריך לעשותה, ואם אמר יאמר האב"ד כיון שצריך לייגע עצמו כ"כ על גופי תורה ופלפול התורה מאין הפוגות, א"כ דרוש אגדה שצריך לדרוש לפעמים בקהל עם אימתי נעשית, לזה כתב רש"י ומדרש אגדה" המדרש שצריך לו לפעמים לדרוש באגדה, גם זה לא יחסר לו, כי ע"י הקב"ה נעשית מאיליה" כי בשכר שיקנה מאת הקב"ה ההלכה שהיא עיקר מסחרו, יתן לו הקב"ה הדרוש אגדה במתנה, ולא יהי' צריך לו לייגע עצמו ע"ז זמנים טובא, וא"ש בדרך הצחות נכון היטב ב"ה -- ועל מתת אלהים הלזה קוה קויתי לה' ויט אלי חסד והמציא לי בדרך מציאה הבאה בהיסח הדעת דרוש לסיום הש"ס. ותחלה אומר "הדרן עלך" על מס' ברכות שהיא מסכתא ראשונה שבש"ס, ואח"כ אומר נעוץ תחלת הש"ס בסופה ונעוץ סופה בתחלתה

. והנה מס' ברכות מתחיל במשנה מאימתי קורין את שמע וכו' ומסיים בסוף המשנה האחרונה, ואומר עת לעשות לה' וגו' ר' נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה', ועז"א הדרן עלך הרואה וסליקא לה מס' ברכות. וקישור הדבר יבואר בפשיטות עפי"ד הצל"ח ז"ל במשנה מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואף שאסור לאכול משהגיע זמן ק"ש ועיין ע"ב בתוס' בד"ה משעה שהעני וכו' אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן ק"ש כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש והרי ר' טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים דף ע"ג ע"א עכ"ל עיי"ש. והנה ר' טרפון שביטל זמן ביהמ"ד בשביל אכילת תרומה נראה בעליל שלמד כן מדברי ר' נתן שאמר הפרו תורתך משום עת לעשות לה' ומזה למד ר' טרפון לבטל זמן ביהמ"ד משום אכילת: תרומה, וממילא וסליקא לה מס' ברכות בלי שום קושיא היאך אמר שזמן ק"ש היא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן הלא אסור לאכול משהגיע זמן ק"ש, דז"א דאם ר' טרפון ביטל זמן ביהמ"ד בשביל עת לעשות לה' ולאכול תרומה, א"כ גם הכהנים יכולים לבטל זמן ק"ש בשביל. אכילת תרומה, וכדברי הצל"ח ז"ל, וא"ש

ועתה נבוא ב"ה לקשר תחלת הש"ס עם סופה, מתחיל במשנה מאימתי קורין וכו' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ומסיים במשנה סוף עוקצים, אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, [ואף כי אח"כ מביא עוד מאמר ר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום וכו' מ"מ אין זה עיקר סיומא דש"ס אלא מאמר ריב"ל הנ"ל הוא עיקר סיום הש"ס, דהא קשה קושי' התוס' יו"ט הלא ר"ש בן חלפתא הוא מהתנאים הקדמונים ולמה סידר רבי דבריו אחר ריב"ל דהוא סוף התנאים, ומ"ש התוי"ט דרצה לסיים בשלום שהוא דבר טוב, כבר תמה עליו ביערות דבש בדרשה לסיום הש"ס דהלא ריב"ל סיים בלהנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא ואין לך דבר טוב יותר מזה, אלא העיקר כמ"ש היעד"ש בסוף הדרשה הנ"ל דעיקר סיום הש"ס הוא באמת מאמר ריב"ל דעתיד הקב"ה להנחיל וכו' והא דמביא אח"כ מאמר ר"ש בן חלפתא הוא משום טעמא דמלתא שניתן לכל צדיק ולדיק חלקו בפ"ע יען שאין מדריגה של זה כזה ולמען לא יהי' ח"ו קנאה ותחרות ולכך כל צדיק נפרד בעולמו ואמרו כל אחד נכוה מחופתו של חבירו כי גבוה מעל גבוה שומר וזהו אמרם על מה שהקב"ה מנחיל לכל צדיק ביחוד עולמות ואין לשני צדיקים בעולם א' משום דארשב"א אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום ולכך אין מהראוי בעולם שכולו ברוך שיהי' ח"ו קנאה ותחרות ולכך כל אחד במדור בפ"ע ויהי' שלום עכ"ד פס"ח ש"י], ועתה נבוא לענינינו דלכאורה קשה לי על מאמר ריב"ל דהוציא מפסיק להנחיל אוהבי יש וכו' דקאי על מציאות תמידי בעוה"ב כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה, דיש הוא המציאות ואין הוא האפיסה, ומזה למד על ש"י עולמות על דרך משל, והכוונה שיהי' לצדיקים תענוג רב ע"ש, (או כדעת מפרשים אחרים ש"י עולמות כפשוטו וכמשמעו), מנלן הא, הלא מבואר במשלי סימן ח' דהתורה היא שאומרת להנחיל אוהבי יש וכו' עיי"ש ברש"י ומפורשים. וא"כ דילמא מוסב יש על המציאות התמידי בעוה"ז, ואין לומר דסוף. אדם למות, ז"א דהא אמרינן בע"ז דף ה' דאם לא חטאו בעגל לא

היו מתים כלל, וא"כ שפיר התורה אומרת להנחיל אוהבי