ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א ב

פתח דברי יאיר בשמעתתא, בסוניא דחמץ שעבר עליו הפסח פסחים כ"ח כ"ט]. והוא העתק מדרשותיי לשבת הגדול, (א) הקשה הצל"ח בשם א' מהתלמידים מנ"ל לר"י לאסור חמץ לאחר זמנו ואי משום דתלתא קראי כתיבי ומוקי חד לאחר זמנו דלמא חד קרא אתי לחמצו של נכרי דלא תלמוד שאור דאכילה משאור דראיה וע"ש שכתב דלסברת התוס' לא קשיא כלל דלהתוס' לא משכחת אכילה בשל נכרי תוך זמנו כלל וכו' ולשיטת רש"י צריך יישוב עכ"ל - ונלע"ד בהקדם ליישב שיטת רש"י דלראב"י אליבא דר"י מותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח, והקשו התוס' איך אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו וכו', ועוד לקמן דקאמר ואזדי לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגו בפסח גופי' עיי"ש - ונלע"ד לברר וללבן שיטת רש"י בהקדם ליישב דקדוק המפורשים על לשון תמה על עצמך דקאמר ריוה"ג תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה מהו על עצמך דקאמר, ועיין בפנ"י ובאו"ח שכ' דמתמה על ר' יהודא לשיטתו, ובצל"ח בשם בנו הרה"ג מ' יעקבקא ז"ל כ' דמתמה על ר' שמעון לשיטתו, והנה מלשון רש"י ז"ל משמע דריוה"ג על שניהם קמתמה, דז"ל רש"י תמה על עצמך וכו' דאפילו בתוך המועד קאמר דמותר בהנאה וקא מתמא "אהני" דאסרי, ואם רק על אחד קמתמה הו"ל לרש"י לומר וקא מתמה "אהך" דאסר, ומדכ' וקא מתמה אהני דאסרי, ש"מ ס"ל דריה"ג על שניהם קא מתמה, ע"כ נ"ל דהלשון תמה על עצמך יצדק בין על ר"י בין על ר"ש

(ב) ואען ואומר דמתמה על ר"י לשיטתו, לפי שיטת הר"ן בפ"ק דפסחים דלר"ש אסור באכילה ובהנאה לפני זמנו מכח העשה דתשביתו וס"ל דתשביתו משמע שלא כדרך הנאתו דהיינו גם הנאה ודלא כהתוס' שכ' דתשביתו משמע שלכד"ה דהיינו אכילה. ועיין בפמ"ג או"ח סי' תמ"ג א"א סק"א שכ' דלשיטת הר"ן חזקי' ור"א י"ל למלקות פליגי ודלא כהר"מ ז"ל ע"ש] א"כ לפ"ז י"ל דה"ט דר"י דגם בתוך הפסח אסור בהנאה מכח העשה דתשביתו דשייך בכל ימי הפסח, ובאמת הא דס"ל לר"י דחמץ בפסח אסור בהנאה לאו מפי עצמו אמרה אלא קיבל כן מר' עקיבא רבו דהוא ראש הסוברים כן, עיין בגליון הש"ס ע"ז דף ע"ד ע"א מייתי גרסת הר"ן מאן שמעת לי' דאמר חמץ בפסח אסור בהנאה ר' עקיבא וכו' ע"ש, אמנם על ר"ע אין שום תמיהה היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה, דהא עיקר תמיהתו דריה"ג היינו משום דכל ז' עוברין בב"י ואם חמץ אסבה"נ איך עוברין בב"י הא איסה"נ לאו שלו הוא, ולומר דעשאו הכתוב כאלו ברשותו הוא נגד הסברא דמהכ"ת שיהא אסבה"נ ונימא עשאו הכתוב כאלו ברשותו, הלא יותר מסתבר לומר דמותר בהנאה והוי שלו ולכך עוברין עליו בב"י והיינו דמתמה ריה"ג היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה דאיכא בל יראה ומהכ"ת לומר עשאו הכתוב כאלו ברשותו (וכמ"ש האו"ח כאן וכ"כ גם המקנה לקידושין נ"ה ע"ב עיי"ש) אבל על רע"ק אין לתמוה כן משום דמשמעות תשביתו הוא שלכד"ה דהיינו גם הנאה לשיטת הר"ן וזה שייך בכל ימי הפסח וא"כ עכ"ח דעשאו הכתוב כאלו ברשותו, רק דזה תליא בחקירת האחרונים ז"ל אי תשביתו שייך בכל הפסח או רק בערב פסח כפשטות לשון הקרא אך ביום הראשון תשביתו וגו' והנה התוס' בסוגיין כ"ט ע"ב כתבו דכל פסח יש מ"ע דתשביתו, וצ"ע מנ"ל, וכתב אדמ"ו הגאון ז"ל במהר"ם שיק לתרי"ג מצות מצוה ט' די"ל דסיפא דקרא דמיום הראשון עד יום השביעי קאי גם על המ"ע דתשביתו דאנן קיי"ל בר"ה ט' כחכמים דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ע"ש, וא"כ על רע"ק ראש הסוברים דחמץ בפסח אסבה"נ אין לתמוה מנ"ל דחב"פ אסבה"נ, די"ל דמשמע לי' כן מתשביתו, וסובר כחכמים ר"ה ט' ע"ב דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו וקאי סיפא דקרא מיום הראשון עד יום השביעי גם על מ"ע דתשביתו וא"כ בכל הפסח שייך תשביתו, אבל על ר' יהודא שפיר קא מתמה ריה"ג, תמה על עצמך לשיטתך בר"ה ט' ע"ב דקאמר הגמ' שם אליבא דר"י קסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ומלשון זה ודאי משמע דבכל מקום סובר ר"י כן ואף דהתוס' שם בד"ה מקרא וכו' כתבו מתחלה די"ל דבעלמא סובר ר"י מקרא נדרש לפני פניו מ"מ בסוף כתבו אי נמי וכו' ולפי"ז גם בעלמא ס"ל לר"י מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, וידוע דרבים מבעלי הכללים סוברים דבכ"מ שכתבו התוס' אי נמי הוא העיקר], א"כ לא קאי מיום הראשון עד יום השביעי רק על כרת דכתיב לפניו ולא על על תשביתו דכתיב לפני פניו, וא"כ לא שייך תשביתו רק בערב פסח, ושפיר קאמר לי' ריה"ג תמה על עצמך דייקא היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה דאיכא בל יראה ומהכ"ת דעשאו הכתוב כאלו ברשותו, ואי דמשמע לך כן מתשביתו, ז"א דהא לדידך דסברת מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, אין שום ראיה דשייך תשביתו בכל הפסח, וא"ש ודו"ק. (ג) וכ"ז לשיטת הר"ן דתשביתו משמע גם איסור הנאה, אבל לשיטת התוס' דתשביתו משמע רק איסור אכילה א"כ אין לומר כנ"ל, לכן נלע"ד גם לשיטת התוס' דהנה יש לנו הוכחה דחמץ בפסח אסור בהנאה והוא מחמת הסמוכין דסמך פסח לעבודת כוכבים בפרשת משפטים דכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך שלש רגלים תחוג לי בשנה את חג המצות תשמור וגו' וכתב בעל הטורים ז"ל סמך פסח לעבודת כוכבים לומר מה עבודת כוכבים אסור בהנאה אף חמץ בפסח אסור בהנאה יעו"ש אמנם התינח למאן דדריש סמוכין בכל התורה כולה, אבל למאן דלא דריש סמוכין רק במשנה תורה אי אפשר לומר כן, וזה כוונת ריוה"ג בשלמא ר' עקיבא דהוא ראש הסוברים דחמץ בפסח אסור בהנאה, י"ל דס"ל דדרשינן סמוכין בכל התורה כולה (וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ז ע"ב בד"ה וכי מפני שסמכו יעש"ה), א"כ יש לומר דלמד איסור הנאה בחמץ בפסח מדסמך פסח לעבודת כוכבים וכבעה"ט הנ"ל, אבל את ר' יהודא לשיטתך דלא דרשת סמוכין בכה"ת כולה רק במשנה תורה כדאיתא בכ"ד בש"ס [וכדמסיק גם בסוגיין ואיבע"א סמוכין לא דריש], א"כ תמה על עצמך דייקא היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה דאיכא ב"י נגד הסברא דמהכ"ת דעשאו הכתוב כאלו ברשותו וא"ש

(ד) ועתה נפרש לשון תמה על עצמך דיהי' מוסב התמיה על ר"ש, דהנה כבר כתבתי דטעמא דריה"ג דחמץ מותר בהנאה משום דאל"כ יהי' לאו דבל יראה חידוש כיון דאסבה"נ ואינו שלו ולמה יעבור בבל