ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א כט

וגו' לא צריך לקיים כיון שכבר דן אותם, ואיתא במדרש רבה דן אנכי זה מכות בכורות, אבל אותו הצדיק ידע שהגלות התחיל בו, כמש"ה כמעט וגרים בה ויתהלכו מגוי וכו' א"כ לחשבונו נשלמו הת' שנה, ואז העינו לא היה צריך, אם לא שהוא וי"ו העיטוף, ושפיר יאמר הוא, ועבדום ועינו קיים, ואחרי כן יצאו וגו' לא קיים, וא"ש הלשון שלא יאמר אותו צדיק עכ"ל

ובקונטרס מעשה בר' אלעזר פי' על הגדה מהגר"א ה פלעקלש ז"ל, כתב לבאר, עפימ"ש חכז"ל, וגם את הגוי וגו' לרבות ארבע גליות, וא"כ י"ל ה"פ דהאי קרא, מלבד שדן ידין את המצריים שיעבידו את בני ישראל, אלא גם כל הגוי והממלכה אשר ישעבדו בהם ידין במישרים, ועתה י"ל מ"ש הכתוב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ר"ל אחר קיבוץ כל הגליות, והיינו דאמר השי"ת למשה הגם שאני אוכל לקיים הבטחה אחר קץ גלות האחרון, אך יען שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ורכוש גדול לא קיים בהם, כ"א בקץ הגליות, ע"כ בבקשה ממך כו' וישאלו איש מאת רעהו וגו' עיי"ש דפח"ח:

(ב) דף ה' ע"ב רבי אלעזר חלש על לגבי, ר"י כו' חזיי' דהוה קא בכי ר"א, א"ל אמאי קא בכית, אי משום תורה דלא אפשת, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים -- ופירש"י ז"ל לענין קרבנות שנויה במנחות". וכתב הרי"ף ז"ל דהוקשה לו דכיון דאמר משום תורה דלא אפשת הל"ל קודם אחד הממעיט ואח"כ אחד המרבה, ותירץ לענין קרבנות שנויה פי' אף דלענין זה אינו מדוייק מרבה קודם, מ"מ לענין קרבנות שנשנית שם שייך לשון אחד המרבה קודם, לפי שהתחיל נאמר בשור הגס ונאמר בעוף הדק -- אמנם בס' זהב שיבה לר"ש אלגאזי ז"ל כתב עליו וז"ל:

ואשתמיטתיה לרב ז"ל דהכלל הוא בכל דוכתא דתני אחד זה ואחד זה מייתי הפשוט קודם, ובריש סנהדרין מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו, ואף שהתוס' חילקו בזה בין היכא דקאי אקרא בין דלא, מ"מ רש"י ז"ל לא חילק (עיין סוכה דף כ' ע"א גבי מחצלת אחד גדולה ואחד קטנה ע"ש), ומה שיראה לי שהוקשה לרש"י ז"ל דאיך עלה בדעתו של ר' יוחנן לחשוד לר' אלעזר דמשום דלא אפיש תורה הוה בכי כיון שהיא משנה שלימה וכי מתני' לא שמיע ליה, לזה תירץ לענין קרבנות שנויה, והיה סובר ר' יוחנן דדלמא ר"א הוה מחלק בין קרבנות לתורה, דדוקא בקרבנות לפי שכתוב אין חפץ לה' בעולות רק בכוונת הלב, אבל בתורה דכתיב לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה הוי בכי, ועוד יש לחלק נתרבה הכתוב בעוף הדק כמו בשור הגס כל אחד כפי השגת המקריב אם דל ואם עשיר, אבל בתורה כולם שוים הכל חייבים בת"ת בין עני בין עשיר, חידש לו ר' יוחנן דאף דלענין קרבנות שנויה אף בתורה הדין כך דהא אמרו בגמרא אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה עכל"ה:

(ג) דף ו' ע"ב כל הקובע מקום לתפלתו כו' וכשמת אומרים עליו אי עניו אי חסיד כתב "באורח ישרים" שראה בספר, כי לפנים בישראל לא היה מקום מיוחד לכל אחד, רק כל איש ואיש היה יכול לעמוד בביהכנ"ס במקום שרצה, ע"כ האיש שקבע לו מקום בתפלתו תמיד, יהיה משני פנים, או כי האיש ההוא היה מקדים א"ע תמיד לבוא בכל יום בבהכ"נ להיות מעשרה הראשונים, ע"כ היה יכול לקבוע לו תמיד מקום אחד, והאיש ההוא היה נקרא חסיד -- או כי האיש ההוא קבע לו מקומו תמיד אצל הדלת והמזוזה בשורה התחתונה, אשר שם המקומות פנוים תמיד, ע"כ היה יכול לקבוע מקומו תמיד על מקום אחד, והאיש ההוא היה נקרא עניו -- ע"כ כשמת אומרים עליו אי עניו אי חסיד עכדפח"ח (וע"ע בס' עטרת צבי מבעהמ"ח אורח ישרים הנ"ל דרוש י"א אריכות בזה ע"ש):

(ד) דף ל"א ע"א אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל כי מטא להתם א"ל מר ודאי דאמרי אינשי הני ציניתא דבבל אתנהו מאדם הראשון ועד השתא א"ל אדכרתן מילתא דר"י בר חנינא כו' מ"ד בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר דלא עבר היאך ישב אלא לומר לך כל ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתישבה וכל ארץ שלא גזר עלי' אדה"ר לישוב לא נתישבה -- רבים ישאלו איזה "הלכה" נמצא בזה הלא רז"ל יאמרו שאל יפטר אלא מתוך "דבר הלכה" ומביאים ראיה מרב כהנא שהיא דברי אגדה, וראיתי בזה בתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד סי' רל"ה שכתב וז"ל:

מ"ש הדר"ג מהני ציניתא דבבל זה לי עשרים שנה אמרתי דאין מובן דקאמר התם אל יפטר מחבירו אלא בדבר הלכה ומייתי מהני מהני ציניתא ומאי דבר הלכה בזה, אע"כ נ"מ לפמ"ש התוס' בע"ז מ"ו ע"א סוף ד"ה מבהמה תמה וכו' דאילן שעלה מאליו מששת ימי בראשית כגון יער אליבא דכ"ע לא נאסר אם עבדו ע"ש עכ"ל -- בה ובציוני "יד יוסף" שבגליון העין יעקב דפוס ווילנא כתב בשם ספר ת"ל דשאלו אי איתנהו מזמן אדה"ר דאז חייבין לברך עליהן ברוך עושה מעשה בראשית, וכ"כ בס' אורח ישרים ח"ב בסופו בשם הה"ג מה"ו אברהם קאפלאנסקי מאדעססא וע"ז השיב לו רב שימי דליתנהו מימי אדה"ר והא דאמרי אינשי דאיתנהו מזמן אדה"ר הוא רק כי אדה"ר גזר על אותו מקום לישוב דקלים וכפירש"י ז"ל וא"כ אין חייבין לברך עליהן ברוך עושה מעשה בראשית ע"ש. ובהגהות הגאון ר' צבי חיות ז"ל כתב דגם על עניני אגדה נופל שם הלכה כמו בסנהדרין ק"ד ע"ב נתעלמה ממנו הלכה אבר קטן יש באדם וכו' ובספרי פ' בהעלתך הביאו רש"י בחומש פ' וישלח נקוד על וישקהו ארשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב ע"ש, (וע"ע בדברינו לקמן בזה). (ה) דף נ"ח ע"א אורח טוב מהו אומר כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי -- וקשה דהאורח טוב בודאי הוא עניו ושפל ברך, וכי זה מדרך הענוה אשר יאמר כי כל הטירחא בשבילו הוא, אדרבה זה נראה כמין גיאות, וראיתי בספר קטן הנקרא "שמועות טוובות" דפוס ווארשא דף ס"ב שכתב ביאור נכון בזה, כי נודע דכל הבהמות וחיות ועופות מתפרנסים שלא בצער ואין להם לא טורח ולא יגיעה בפרנסתם, והטעם לפי דהדומם והצומח והחי שמהם יונקים פרנסתם, כולם משתוקקים להתעלות למדרגה מעולה, אבל האדם ע"י שהרע את מעשיו קיפח את פרנסתו, כמאמר התנא רשב"א בסוף מס' קידושין, ועיין שם בספר המקנה מהגאון בעל הפלא"ה ז"ל, דע"י שהאדם הרע את מעשיו, כל הבהמות והעופות בורחים ממנו, יען שלא יתעלו באכילת האדם למדריגה גבוהה ממדרגתם, ומזה בא הטורח והיגיעה שיש להאדם בפרנסתו יעוש"ה, וז"ש אורח טוב מהו אומר, כל מה "שטרח" בעה"ב הוא בשבילי, כל טירחתו ויגיעו להשיג