ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א כח

אמר ר"נ בר יצחק ואם נותנן סוף מתעשר שנא' איש אשר יתן לכהן לו יהיה, לו יהיה ממון הרבה בס' תורה תמימה פ' נשא הקשה למ"ל למילף זה מלו יהיה וכי כעורה זו שדרשו חז"ל בתענית דף ט' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר יע"ש שנדחק בזה, אמנם לפימ"ש בענף יוסף שעל הע"י כאן בשם ס' מעון הברכות יעוש"ה, א"ש בפשוט מאחר דלו יהיה ממון הרבה קאי על הכהן שהוא יהיה לו ממון הרבה ודו"ק -- ועוד י"ל דבאמת מדשני קרא בלישני' וכתב לו יהיה, ולא כתב לו יהיו, שמעינן דכוונת הכתוב דלו יהי' ממון הרבה כמ"ש מהרש"א ז"ל, ואין לומר דא"כ למה לי עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר הא כבר מוכח כן מלו יהיה, ז"א דהא אצטרך להורות דמותר ליתן מעשר ולכווין בשביל שיתעשר, מה שאין רשאין לעשות כן בשאר מצות, דאל תהיו כעבדים כו' ע"מ לקבל פרס ה ומיושב בזה קושי' בעל עיון יעקב ז"ל בתענית שם מנ"ל לדרוש עשר בשביל שתתעשר דשרי ליתן מעשר ע"מ שיתעשר, דלמא ה"ק קרא עשר ותזכה שתתעשר, ולפ"ז ניחא דלזה א"צ קרא, דהא כבר מוכח מקרא דלו יהיה דאם נותנן מתעשר ועכ"ח אתי עשר תעשר להורות דמותר לעשר בשביל שתתעשר וא"ש ודו"ק. וע' בדרושים נחמדים ממהר"ם שי"ף ז"ל שנדפסו בגמ' חולין דפוס ווילנא שכ' וז"ל: ואל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל כו' אפילו לדבר בפיך הנני נותן זה כדי שאעשר (וזהו מאמרם תענית דף ט' עשר בשביל שתתעשר תחלת הכוונה לשם כן) עכ"ל יעו"ש

הסכת ושמע ישראל, הסכת עשו כתות כתות ועסקו בתורה שאין התורה נקנית אלא בחבורה כדריב"ח דאמר מ"ד חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהן של ת"ח שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה הדבר תמוה וכי לא היה לו עוד את מי יקלל אם לא את הת"ח העוסקים לבדם בהלכה, והלא בתורה עוסקים הם, ומה יעשו בהיותם בכפרים מקום שאין איש? וכתב בס' "דבר בעתו" דהכוונה להיפך, החזקת התורה והישיבות א"א בדור הזה רק ע"י חברות המתחברים יחד להחזיק את הת"ח ובחורי חמד, והיינו עשו כתות כתות, חברת מחזיקי תורה וחברת תפארת בחורים וחברת אהבת תורה וכו' ועסקו בתורה, עשו עסק לקנות לכם תורה ע"י ההחזקה, שאין התורה נקנית, א"א לקנותה בממון אלא בחבורה, ע"י חברת מחזיקי תורה. ואמנם יש מקומות שמעלימין עין מן הת"ח והבחורים כי כל הקהל כולם שונאים להם, ועליהם קילל חרב אל הבדים, חרב על שונאיהן של ת"ח, השונאים ששונאים את הת"ח ואת הבחורים ואין רוצים להחזיקם, ועי"ז הת"ח מוכרחים לישב בד בבד ולעסוק בתורה וק"ל

ת"ח מרבים שלום בעולם וכו' רבינו יונתן ז"ל מפראג פי' דרך הלצה ע"ד שמצינו במדין ומואב דמעולם היו שונאים זא"ז אלא כדי להכות את ישראל עשו שלום ביניהם וה"נ כדי להציר להת"ח ולצערו עושים שני בעלי בתים ששונאים זה לזה שלום ביניהם כדי להעצים כחם נגד הת"ח וז"ש תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם כי מסבת הת"ח נעשה שלום רב בין שונאים זה לזה ודפח"ח -- ואני אמרתי בדרשה לעת הצורך, דיש אנשים שלא קראו ולא שנו ולא שימשו, ורק ע"י שמחרחרים ריב בעיר, ועושים מחלוקות על הרבנים ודיינים ושוחטים, בזה קונים להם שם ת"ח אצל העמי הארצים, באמרם: בודאי הוא ת"ח, כי לולא כן היאך מלאו לבו לחלוק על הרב ועל הדיין ועל השוחטים שהמה ת"ח ויראי ה'. ועז"א ר"א אר"ח, כי הוא שקר, ולא אנשים כאלו הם ת"ח, אלא ת"ח הם אלו שהם מרבים שלום בעולם, ולא אלו שמרבים מחלוקות בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' אל תקרי בניך, כלומר אל תקרי וכל בניך הם למודי ה' אלא בוניך דוקא, כל "בוני" הם למודי ה', אלו הבונים הקהלה הם למודי ה' ותלמידי חכמים באמת, אבל לא אלו המהרסים ומחריבים הקהלה, ודו"ק. [ועיין מ"ש עוד לקמן בסוף קונטרס נחלת אבות על פרקי אבות ע"ש] סליק מסכת ברכות בס"ד. וזה דבר השמטה (א

) לעיל דף ט' דבר נא באזני העם וגו' וישאלו וגו' אמר ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך כו' שאלו ממצרים כלי כסף כו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים והמפורשים דקדקו על לשון שלא יאמר אותו צדיק, ועיין בילקוט הגרשוני פ' לך לך בפסוק במה אדע מש"ש בזה. אך כעת ראיתי אור בס' "תולדות הגאון ר' מרדכי בנעט" מנ"ש זצ"ל, שמביא בשם הגאון הנ"ל, וז"ל הזהב: וביארנו עפ"י דברי הסמ"ע בח"מ ס' רמ"א ס"ק י"ז דבנודר לתת מתנה מהני במתנה ע"מ להחזיר, אבל כשנודר לחבירו צריך מתנה גמורה, עיי"ש, וכאן אמר "באזני העם" וכו' משמע שאמר להם בלחש ובסוד, כלומר שלא בלבד בדרך שאלה ע"מ להחזיר אלא במתנה גמורה, וקשה מאי צריך לכ"ז הא אם יטלוהו ע"מ להחזיר ג"כ יקיים נדרו: ברכוש גדול אבל כדי שלא יאמר אותו הצדיק ר"ל שאליו הבטיח לתת מתנה לבניו ואחרי כן יצאו וכו' ובנודר לחבירו לא מהני ע"מ להחזיר, וא"ש הלשון: שלא יאמר אותו צדיק, ודו"ק -- ובדרך אחר נראה ליישב, דהנה בס' מוצל מאש מקשה עוד מאי לי' להש"ס להאריך, ועבדום וענו קיים וכו' ואחרי כן וכו' לא קיים, הל"ל כפשטא לא קיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ותירץ הכי דבש"ס איכא פלוגתא (בקידושין ל"ב, יומא נ"ב, פסחים כ"א, גבי לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ע"ש) אי וי"ו הוא כמו או, לחלק או לאו, א"כ כל היכא דכתיב וי"ו העיטוף יש לפרשו בוי"ו המחברת, או בוי"ו המחלקת לכן כאן אם נדרש ועבדום וענו בוי"ו העיטוף צ"ל תרתי ואם נפרש אותו בוי"ו המחלקת א"כ א"צ רק עבדום או עינו, וכן הא דכתיב אח"כ וגם את "הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ג"כ יש לפרשו או בעיטוף או במחלקת, ולכן וודאי על אחרי כן יצאו ברכוש גדול לחודא לא קשה, דשמא הוא וי"ו מחלקת וא"כ א"צ לקיים ואחרי כן יצאו וגומר, אך כיון שעבדום ועינו קיים בהם, א"כ וי"ו העיטוף הוא, ולא מחלקת, א"כ גם ברכוש גדול נימא כך ע"כ --- ולכאור' אין ממ"נ זה צדקה, אם נימא, כשיטת הרמב"ן בתורה שהארבע מאות שנה לא נשלמו רק הקושי שיעבוד השלימו, א"כ אדרבה נוכל לומר ועבדום ועינו הוא וי"ו המחלקת, ור"ל אם יהיה ועבדום לבד יהיה ת' שנה, או ועינו ר"ל קושי השעבוד יהיה לתשלום הת' שנה, וגם לגבי הרכוש גדול הוא וי"ו מחלקת ולא צריך תרתי, אך לתירוץ הש"ס דהגלות התחיל מלידת יצחק, א"כ נשלמו הת' שנה, ואז אדרבה נגזר תרתי עבדום ועינו, עכ"ז הי' ת' שלמים והוי"ו הוא וי"ו העיטוף, אמנם לפי הפשוט, נקטינן כרמב"ן דיצאו קודם זמנם מחמת קושי השעבוד, וא"כ צ"ל ועבדום ועינו הוא וי"ו המחלקת וכן ואחרי כן יצאו