ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א כז

שממונו חביב עליו מגופו, הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, כי לא במותו יקח הכל, אבל הגאון ז"ל אמר כי פי' הדברים כך הוא: אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, היינו כי יתעורר לעשות מצוה בגופו יותר ממה שיעשה בממונו, כי טרחות הגוף הוא מוותר ולא להוציא ממון, עליו הזהיר שיעשה בממון והזהיר אותו בכל מאדך, ולא איירי ר' אליעזר כלל במסירת נפש, רק בטרחת הגוף והוצאת ממון. אבל אין מהצורך למסור עצמו בעבור המצית. ור' עקיבא פליג. ואמר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. כי האדם מחויב למסור עצמו על מצות ה' ית'. ומעתה אתי שפיר מה שאמרו לו תלמידיו עד כאן. אשר לכאורה קשה על התלמידים שאמרו לו דברים כאלה שלא ימסור עצמו על קידוש השם. והשתא ניחא כי הם סברו כר' אליעזר דאין צריך למסור עצמו למיתה, רק לסבול טרחות היסורים, לכן התפלאו ושאלו אותו עד כאן. הלא עכשיו תו לא צריך. ע"ז השיב להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה. פי' כי הוא בעצמו סובר אפילו נוטל את נפשך. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. ומה שהובא במקום אחר מר' אליעזר שצריך אדם למסור עצמו למיתה. טעות סופר. וחסר תיבת וכו' והוא מורה על ר' עקיבא. ולא כן דעת ר' אליעזר עכ"ל. [והנה עיין אריכות בזה בס' קטן נקרא "שביבי אש" בפסחים דף כ"ה. וגרם לו כ"ז יען שלא ראה הלקוטים מהגר"א הנ"ל]

מעשה וגזרה מלכות גזרה על ישראל שלא יעסקו בתורה כו' עד סוף הענין-- כתב בס' תנובת יהודה מהרה"ג מ' ראובן פינק ז"ל מהאמבורג וז"ל. המתבונן בדרכי הכת הנקראה בשם אנטיסעמיטים בזמנינו אשר מטרת פניה להשפיל כבודנו ולשימנו חרפה לפני כל גויי הארץ, הוא יבין כי רוח ה' דבר בפי חז"ל:

בהשקפה ראשונה ידומה כי שנאת הדת היא היסוד לכל החרופים והגדופים האלה, ואשר על כן מקצה העם בחרו להם הקל הקל, ופרצו חומות מצוות התורה ודמו למצוא בזה נופש ומנוח מהמון שאון קמינו ושונאינו, אבל שגו בדמיונם ולא מצאו מנוח. הם, קלי הדעת אשר בקרבנו, אמרו בלבם:

הפירוד שאנו נפרדים מהם ע"י דרכי התורה, הוא הפריד והפר חוק האהבה המוטבעת בין יצורים הדומים בקומה ובמראה, וכאשר נתחבר עמהם במאכליהם ובשאר דרכיהם הלא תשוב האחוה בינינו ויתאחו הקרעים, אבל שגו ברואה, כי בסור מדרך התורה לא לבד שאין בזה מזור ותרף, אף גם תוגבר המחלה ותלך הלוך וגדול. ולברר זאת פתח התנא האלהי ר' עקיבא במשל פיו, שהשועל בערמימותו רצה לצוד הדגים בחרמו, באמור להם, שהרשתות והמכמורות שפורשים בני אדם עליהם כל זה היא עקב שהדגים בחרו להם משכנות לנפשם בימים ונהרות, ונפרדו מיושבי האדמה, ואם יתחברו להם להיות על פני האדמה יחדיו, אז יהיו כולמו בברית אחד ויחדיו ישכונו באהבה וריעות. אולם הדגים השיבו בחכמה כי נהפוך הוא. ומה במקום חיותינו וכו'. כלומר ומה עתה שפרנסתינו במים ואין נגרע בזה דבר מיושבי חלד כי לא יצרו להם במזונותם, כי אין ליושבי האדמה קיום במים ולא יוכלו להתפרנס מחלקי מזונות אשר לדגים במים, אעפי"כ רודפים בני אדם אחר הדגים בלי שום טעם קפוח פרנסה, קל וחומר אם נלך לדור יחד על פני האדמה מקום מיתתנו כלומר במקום שאין מצויים מזונות שבים ונהיה מוכרחים להתפרנס ממזונות המוכנים ליושבי האדמה, ותתמעט מדת המזונות, ותחת אשר מקדם היו תנובות האדמה ליושביה לבדם, הן עתה יתוספו גם הדגים לחלק שלל ולבוז בז אתם, הלא בלי ספק תוגדל השנאה אז מעתה, כי יצעקו יושבי האדמה חמס קפוח פרנסה -- וזהו ממש הנמשל -- ומה אם אנו עוסקים בתורה ושומרים מצותיה לשבות בשבתות ומועדים מכל מלאכה ומשא ומהן, וגם אנו מסתפקים במועט כדרכה של תורה, וע"י זה יש לשכנינו העמים אשר אנו בתוכם, הרחבה לעשות חיל, לא לבד בשבתות וימים טובים:

כי אף גם בכל ימי השנה, כמאמרם ז"ל הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והנה הארץ רחבת ידים לפניהם, ובכל זאת שונאים אותנו, קל וחומר אם ח"ו יתמעט לימוד ושקידת התורה וממילא יתמעטו שומרי מצותיה, וכמדתה של מעט הלימוד בתוה"ק ושמירת המצות, כן ירבה כמדה זו כנגדה העסק במלאכה ומשא מתן בין בחול בין בשבת ויו"ט, ובזה יצרו צעדי שכנינו הם גויי הארץ בעמל עולם הזה, ותוגדל מדת הקנאה וטענת קפוח פרנסה, ותוגבר השנאה עד לשמים -- והנה פפוס הזה אוהב ישראל היה, וצר לו בצרתנו על שאנו נרדפים, וחשב שהעיקר השנאה מפני שאנו מופרדים מהם ע"י התורה ומצותיה, ואם נקרב להם בעזוב שקידת הלימוד ושמירת המצות, שבר אל שבר יחדיו ידבקו, אבל פפוס טעה בדמיונו, שאין זאת, שקידת הלימוד ושמירת המצות, מקור וסיבת השנאה, ונהפוך הוא, ובעינינו אנו רואים בזמנינו, אלה אשר פרקו מעליהם עול תורה המה מושנאים יותר בעיניהם, לכן אין טוב לישראל כי אם לשקוד על דלתי התורה כי טוב סחרה מכל סחורה. כנלע"ד עפ"י פשוט. עכ"ל הנחמד ונעים

אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך כו' -- עיין בילקוט אליעזר ערך שמדות אות צ"ו מ"ש בזה בשם הגאון ר' זלמן מווילנא זצוק"ל וכעין זה כתב בעץ יוסף כאן בשם תולדות נח עיי"ש

היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה אשריך רע"ק שיצתה נשמתך באחד כתב בספר "עיון יעקב" על מה שיצתה נשמתו באחד וז"ל: ואפשר עוד לומר כדי לתקן מה שדרש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח ששגג בזה שדימה הת"ח לאחדותו לכך נענש במקום השכינה וכו' ע"ש -- ובעיני יפלא מאד לומר על ר"ע ששגג בזה, דהרי לפי"ז לא הוי לן למפסק הלכתא כר"ע בדרש זה, ובאמת מבואר בכמה דוכתין בש"ס דקיי"ל בזה הלכה כוותי', עיין שבועות דף ל' ע"ב האי עשה פירש"י ועמדו, והאי עשה פירש"י את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח, עשה דכבוד תורה עדיף ע"ש, ועוד נמצא מזה בכ"ד בש"ס ואין להאריך בידוע ומפורסם וגם הרב "עיון יעקב" ז"ל בעצמו כתב בחיבורו זה בכמה דוכתין דהוקש כבוד ת"ח לכבוד המקום כדאמרינן את ה' אלהיך לרבות ת"ח -- ולבד כ"ז איך אפשר לומר דמה שיצתה נשמתו באחד היה דרך עונש, הא יצתה בת קול ואמרה אשריך רע"ק שיצתה נשמתך באחד וצ"ע

ס"ב. תניא בן עזאי אומר על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע -- בס' ארצות החיים על הל' ציצית להגאון מלבי"ם ז"ל הקשה במשנה דמ"ס אבות ועל הארץ תישן דהוא סותר לדברי בן עזאי דכאן, ועיין מ"ש בזה בספרי ילקוט הגרשוני ח"ר על שו"ע או"ח סי' ג' אות ב' ואין לכפול הדברים

ס"ג. במתניתין ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך, ר' נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה' -- עיין מ"ש בזה בהשמטות שבסוף המס' אות ז' בשם מרן החיד"א ז"ל ע"ש, וע"ע מ"ש בזה מו"ח הגאון ז"ל בספרו שו"ת בית שערים חאו"ח סי' ל"ח וינעם לך: אמר