ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רנב

ובגוף חקירת האחרונים אם במלאכת שבת ג"כ ח"ש אסור מה"ת, יש ראיה ממתני' דפ' כלל גדול דבכל מלאכות ח"ש אסור מה"ת, עפמ"ש הגאון האדיר מה"ו מרדכי בנעט זצ"ל בס' מגן אבות ליישב קושי' התוס' שבת דף ע"ג למה פירש התנא דמתני' בעושה שתי בתי נירין ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר, וכתב במגן אבות (ומובא בס' מנחת חינוך בקונטרס כללי ט"ל מלאכות אות טו"ב ובשו"ת גורן דוד חאו"ח סי' כ"ו יע"ש) דלקמן אמרינן ח"ש אסור מה"ת אך כל זה במלאכות דאינו מבואר השיעור במשנה בהדיא אבל כאן דמבואר שתי בתי וכו' וכן כל הנהו דמבואר השיעור במשנה, קים להו לחז"ל דבפחות מזה אין שם מלאכה כלל ול"ש איסור ח"ש ומותר מה"ת יעו"ש (ואין להקשות ע"ז מהא דס"ל לחכמים בשבת ק"ה ע"א גבי הכותב אות אחת בשחרית וכו' יש ידיעה לחצי שיעור כמבואר היטב בקהלת יעקב לרי"ט אלגאזי אות ח"ש דאפי' לר"ל דח"ש מותר מה"ת שפיר קאמרי חכמים יש ידיעה לח"ש יע"ש) א"כ לפ"ז יש ראי' ברורה דבשאר מלאכות דלא מבואר בהי השיעור במשנה ח"ש אסור מה"ת דאל"כ הד"ק התוס' הנ"ל לדוכתה וז"ב. וגם יש מזה ראי' גדולה למ"ש בשדי חמד הנ"ל דהך דרשה דתו"כ פ' אחרי וכל מלאכה ריבה הוא רק אסמכתא בעלמא ומדרבנן דהא בתו"כ נקט כותב אות א' ואורג חוט א' ועושה בית א' דבכל הני ודאי ח"ש לא אסור מה"ת דהא בכולהו מבואר השיעור במשנה, אלא ודאי הך דרשה דתו"כ איכו אלא אסמכתא בעלמא (ועי' לעיל סימן ג' בענין לגמור ס"ת בחוה"מ שמה הבאתי בשם שאילת יעקב דפשיטא לי' דלרש"י שבת ע"ד ע"א הה"ד כותב אות א' הו"ל ח"ש ואסר מה"ת ובמח"כ אישתמיטתי' דברי מגן אבות הנ"ל דבכותב דמבואר השיעור במשנה שתי אותיות ח"ש מותר מה"ת)

ובענין הזה יש לי דקדוק בהא דפריך בשבת ע"ד ע"א וכי מותר לאפות פחות מכשיעור, אמאי נקט אפיי' טפי משאר מלאכות שנשנו במשנה קודם מלאכת האופה והלא דבר הוא, ונלע"ד דמאפיי' הוכיח רב יוסף לעצמו דבכל מלאכת שבת ח"ש אסור מה"ת ולא בעינן איסורי אכילה דוקא דומיא דחלב דאל"כ מדוע אמר מרע"ה בפ' בשלח את אשר תאפו אפו הא גם בשבת אפשר לאפות פחות פחות מכשיעור אלא ודאי מוכח מהתם דאסור לאפות פחות מכשיעור וממילא הה"ד בכל מלאכת שבת ח"ש אסור מה"ת ולכך פריך וכי מותר לאפות וכו' הא באפיי' עכ"ח קא מודית לי דח"ש מה"ת אסור וממילא הה"ד בכל מלאכות שבת וא"ש ודו"ק

נאום המעתיר בעד שלימו ושלותו, גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מדלודאש והגליל יע"א. סימן ז'

רב ברכות לכבוד הרבני המופלג החרוץ ושנון שלשלת היוחסין כש"ת מה"ו פינחס זעליג הכהן שווארץ נ"י בק"ק מאנדיק יע"א אשר שאל חוו"ד בענין שהי' שם באחד שילדה אשתו נקבה וביום ל' ללידה מת הולד, ואחד שילדה אשתו בן זכר והוא בן קיימא, ושניהם הם חיובים לעלות לתורה בשבת שהולכות נשותיהם לביהכ"נ ורצה האחד לדחות חבירו בטענה שהוא ק דם מפני שהילד שלו הוא בחיים והילד של חבירו מת. ודעת המג"א בס"ס רפ"ב דאפי' מפלת הוי בעלה חיוב מפני שהוא כעין קרבן, ודעת המחה"ש שם דאבי הבת קודם לאבי הבן מפני שכבר עלה לחיוב בשבת שקודם המילה עכ"ד מעלתו נ"י

והנה כ"ז גרם לו יען שנמשך אחר דברי המחה"ש אבל ימחול א"פ לעיין בס' שערי אפרים להגאון רא"ז מרגליות זצ"ל שער ב' סעיף ד' שכ' ואם יש חיוב מהולכת לבה"כ מחמת לידת בן ואחר חיובו מחמת לידת בת יטילו גורל עכ"ל. ובפתחי שערים שם כ' וז"ל במג"א משמע לכאורה דיולדות הולכת לבה"כ של בת עדיף, וז"א דר"ל דשל בת עדיף מבן לענין שבת שקודם המילה הא לענין שבת שהו שהולכת לבה"כ שוים, אע"פ שאבי הבן כבר הי' חיוב בשבת שלפני המילה, עכשיו הוא חיוב אחר לפי שאשתו חייבת בקרבן ועולה לתורה ומנדר בעבור' שהוא דוגמת קרבן, וכן מבואר בלבוש שבעל יולד' בת קודם לאבי הבן לענין שבת שקודם המילה ומדלא קאמר להולכת לבה"כ בשביל בן אלמא דבכה"ג אינו קודם וכן לענין יא"צ כתב שלא הורע כחו של בעל הולכת לבה"כ מחמת בן ע"ש, ובמחצית השקל כתב בזה ולא ראה בלבוש ע"ש עכ"ל. ממילא לפי"ז אבי הבן ואבי הבת (אעפ"י שמתה דהא אפי' מפלת הוי בעלה חיוב בש"ק שהולכות לבה"כ) שניהם שוים ויטילו גורל. שו"ר בס' קיצור שו"ע סי' ע"ח אות י"א שכתב ג"כ דבעל היולדת שילדה בת והולכת לבהכ"נ הוא קודם לבעל היולדת בן הולכת לבהכ"נ יע"ש, ופלא שלא ראה דברי שערי אפרים הנ"ל שלא פסק כן. הכ"ד ידידו דוש"ת גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מ'דלודאש והגליל יע"א. סימן ח'

ישאו הרים שלום לכבוד הרבני החריף ובקי בחדרי תורה כש"ת מה"ו יהושע פאללאק נ"י בק"ק הערמאנשטאדט יע"א. לנכון קבלתי מכתבו היקר ובו כתוב לאמר: פלא גדול אצלי דברי רש"י גיטין כ"ח ריש ע"א שפירש שם דתפילין ש"ר הם גדולים ג"פ משל יד ומוכח כשיטתו מש"ס שם ומהתימה שלא הובא ביתה יוסף בסי' ל"ב ולא מצאתי לאחד מאחרונים שיעורר מזה וצע"ג עכ"ל. והנה יותר ממה שהפליא על הב"י שלא הביא דברי רש"י הנ"ל יותר הו"ל להפליא על רש"י שהכריח זה מכח פירושו בגמ' שם, דדרעא מ' סאה, ודרישא ג' זימני מ' סאה יעו"ש, וכבר כתב בפתח עינים להחיד"א ז"ל שם (נדפס בעין יעקב הקטן דפוס האחים ראם בווילנא) בשם מקשים העולם הא ר' יוחנן אמר מ' סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר א"כ משמע דשל ראש ארבעים סאה ואיך כתב רש"י דשל ראש ג' זימני מ' סאה והוא קושי' גדולה מאד על פירש"י ז"ל, ומ"ש ע"ז החיד"א ז"ל דרש"י מפרש מ"ש בראשי הרוגי ביתר היינו כמו ראשי המטות ור"ל בגדולי ושרי ביתר ואין הפירוש בתפילין ש"ר המונחים בראשיהם, הוא דוחק גדול וכמ"ש החיד"א ז"ל בעצמו אלא שכתב, ועם שהענין דחוק מ"מ לפי נוסחתנו הדבר מוכרח

אמנם בספר עץ יוסף על העין יעקב החדש דפוס ווילנא תרס"ג שהביא ג"כ קושי' הנ"ל על פירש"י כתב, דשמע בשם רבינו עקיבא איגר ז"ל דהאמת כך הוא דשל ראש היו מ' סאה ושל יד היו ג"פ מ' סאה, משום דשל יד מונח על היד בשלשה זמנים, היינו פ"א קודם שמניחין של ראש, ופ"א בזמן שמונח עליו של ראש, ופ"א בזמן שמסיר מעליו של ראש ועדיין של יד נשאר מונח על היד, ונמצא כשבאו השונאים עליהם מצאום אז שהרבה מהם הניחו תפילין של יד ולא הניחו עדיין של ראש, והרבה שסלקו מהם של ראש ולא כשאר עליהם רק של של יד, וחלק אנשים שהיה עליהם של ראש ושל יד וכולם נהרגו, וזה כוונת הגמ' ולא פליגי הא דרישא הא דדרעא ע"כ דפח"ח ש"י

והנה אנחנו לא נדע אם רעק"א ז"ל אמר הפירוש הזה מעצמו או ראה אותו באיזה ספר מגאוני קדמא וע"כ אפשר שכבר נגלה רז זה להרב ב"י ז"ל וכיון שפירש"י הנ"ל אינו מוכרח ואדרבה לפירושו צריכין אנו לדחוק עצמינו לפרש בראשי הרוגי ביתר דהיינו כמו ראשי המטות ולפי פי' העץ יוסף בשם רעק"א ז"ל א"ש דברי הגמ' בריוח