ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רנא

מהרא"י המובא ברמ"א יו"ד ס"ס רמ"ה הנ"ל, והפוסקי מהרא"י לא ס"ל כקצה"ח כמ"ש הקצה"ח גופי' דבפסקי מהרא"י סי' ק"ל כתב בהא דצאן לבן דקנה יעקב משום דה"ל כאומר קני בהמה לולדות יע"ש אלמא דלא ס"ל דבשכירות נקנה אף דשלב"ל וא"ש

אמנם מורי הגאון זצ"ל בתשו' מהר"ם שיק חיו"ד סימן רכ"ד כתב דרבים יכולים להקנות אף דשלב"ל, והראה לעיין בספר זכור לאברהם בחחו"מ אות ד' שהביא ג"כ דבציבור מועיל אפילו בדבר שלב"ל יעו"ש. והנה כעין זה ראיתי גם אני בשדי חמד כללים מערכת הדל"ת אות ה' שהביא בשם מרן החבי"פ בראה חיים בשם הרב לח"ר סי' ק"י דאף אליבא דרמב"ם אלים כח הרבים ומתחייבים אף בדבר שאינו קצוב יע"ש, א"כ הה"ד דאלים כח הרבים ומקנים אף דשלב"ל, דהא דבר שאינו קצוב הוא כמו דשלב"ל כמ"ש בעה"ת ז"ל וחיזק את דבריו בקצה"ח סי' ס' ס"ק ב' ודלא כתומים שמשיג עליו יע"ש, ואם אלים כח הרבים לענין דשא"ק ה"ה דאלים לענין דשלב"ל. והנה הספר זכור לאברהם אינו תח"י לראות בי טעמו ונימוקו מדוע בציבור מועיל אפילו בדשלב"ל, ואולי טעמו ג"כ כמ"ש בשד"ח הנ"ל דאלים כח הרבים. אמנם לענ"ד נראה טעם נכון לחלק בין יחיד לרבים בזה, דהא איתא בחו"מ סי' רי"א ס"א דבר שאינו ברשותו אינו נקנה והרי הוא כדשלב"ל כיצד מה שאירש מאבא מכור לך וכו' לא אמר כלום יע"ש, ומבואר במס' ב"מ דף ט"ז ע"א הטעם משום דלא סמכא דעתי' ופירש"י לא סמכה דעתי' דלוקח דקאמר מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו עכ"ל, א"כ לפי"ז היכא דסמכא דעתי' דלוקח שפיר יכול להקנות דבר שאינו ברשותו, וממילא הה"ד דיכול להקנות דשלב"ל, דהא דבר שאינו ברשותו ודבר שלב"ל חד דינא אית להו (וכ"כ בס' לקוטי שלמה, קידושין דף ס"ב, כי טעם דא"א מקנה דשלב"ל הוא משום לא סמכא כדאי' ב"מ ט"ו והיכא דסמכא דעתי' אדם מקנה דשלב"ל דע"ש) וממילא כיון דכל הטעם הוא משום דלא סמכא דעתי' דלוקח, א"כ התינח ביחיד, אבל ברבים כגון בנ"ד בהכנסות של הרב מחופות וקידושין וגיטין וכדומה, דלא שייך לומר מי יימר שיהי' חופה או גט או שאר הכנסות, דהא לא ימלט שלא יהי' בקיבוץ אנשים הרבה בכל קהל עדת ישראל חופות וקידושין וגיטין ושאר הכנסות מיחידים, א"כ שפיר סמכא דעתי' דהרב, ובכה"ג שפיר יכולים הציבור להקנות דשלב"ל, וא"כ כיון דזכה בהם הרב בקנין גמור, א"כ שפיר שייך בי' הסגת גבול, ושפיר כתב מרן החת"ס ז"ל דכל הבא בגבולו ומקפחי הרי הוא גוזל וחומס, ואזיל לי' פקפוק של הגאון מסאנז זי"ע מצד דהוי דשלב"ל, כנלע"ד ברור בעזה"י. (וע' בשו"ע הקטנים דפוס ווילנא עם באה"ט ופ"ת ביו"ד סי' רמ"ה ס"ק י"א הביא בפתחי תשובה דברי חת"ס הנ"ל בלי שום פקפוק כלל ומסכים לדבריו ולא עלה על דעתי כלל שיהי' איזה פקפוק על דה"ק)

ובדבר סתירת הרמ"א ביו"ד ס"ס רמ"ה הנ"ל דבראש דבריו פסק כמהרא"י, ובאותו הגה"ה פסק כהריב"ש, דמי שהוחזק לרב בעיר אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו, וכתב בתשו' מרן רעק"א ז"ל מהדור' תנינא סי' י"ב דלכאורא פסקי דסתרי אהדדי דבפשטא דברי הריב"ש מתנגדים למהרא"י, וכמ"ש כן בשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' ע', ובהכרח לומר דהרמ"א ס"ל דמהרא"י אינו חולק על הריב"ש הנ"ל, דמהרא"י מיירי רק להשתמש ביחד דאינו מבטל לגמרי חזקתו של הא', משא"כ להורידו מגדולתו, וצ"ע עכ"ל מרן רעק"א ז"ל. והטעם שהניחו בצ"ע כתב מעכ"ת כ"י בשם ס' שארית יעקב ח"ב חו"מ סי' נ"ט משום שדוחק בעיניו לחלק בכך משום דבאמת מה לי הורדה בכולה ומה לי הורדה בפלגא, וגם בתשו' דברי חיים הנ"ל כתב דאין לחלק בזה מטעם הנ"ל, וא"כ קשה מאד דהרמ"א סותר א"ע מיני' ובי', וע"כ כתב מעכ"ת דברישא מיירי הרמ"א ברב היושב בעיר "ולומד לרבים" היינו שאין זה הרב מארי דאתרא הנקרא סתם רב, רק הוא רב לענין ללמוד לרבים, כגון שיעור רב או ש"ס חברה רב הנהוג במדינתנו, בזה יכול חכם אחר ללמוד ג"כ שמה, אבל בסיפא מיירי הרמ"א במי שהוחזק לרב בעיר, היינו רב סתמא רב מארי דאתרא, רב כזה אסור להורידו מגדולתו כלל וכלל עכת"ד, וגם תירוץ זה לא נמלט מדוחק, דאם מיירי הרמ"א משני מיני רבנים, הול"ל בסיפא "אבל" מי שהוחזק לרב בעיר וכו', דאז נבין ונדע דזה הרב הוא מין רב אחר ואינו ממין הרב שנזכר ברישא, וע"כ לא נתקררה דעתי בתירוצו, וגם אני בעניי לא אוכל לתרץ סתירת הרמ"א הנ"ל בריוח, ושינוייא דחיקא לא מהני ולא מידי, וע"כ דברי הרמ"א הם נפלאים בעיני מאד ולא אוכל ליישבם על נכון, שו"ר בב"י חו"מ ס"ס קנ"ו דמייתי כתבי מהרא"י הנ"ל לענין רב הדר בעיר אחת ואח"כ בא רב אחר וכו' ואם איתא דהריב"ש חולק על מהרא"י בודאי לא הוה שתיק הב"י מלהביאו, אלא ודאי גם הב"י סובר דהריב"ש אינו חולק על המהרא"י אמנם לפ"ד מרן רעק"א ז"ל בתשו' מהד"ת סי' י"ב הנ"ל דהריב"ש מיירי לענין להורידו מגדולתו ולבטל חזקתו של הא' לגמרי, דזה לכ"ע אסור, עדיין קשה דהו"ל להב"י להביא דברי הריב"ש לענין זה וצע"ק. ומפאת טרדותי המרובים לא אוכל כעת להאריך יותר, ואם אזכה שיבא לידי הספר הקדוש שו"ת דברי חיים, אזי אבוא אי"ה באריכות יותר, ועד אז יצו ה' אתו את הברכה חיים עד העולם, ידידו דוש"ת

גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מדלודאש והגליל יע"א. סימן ו'

אלף שלומים לכבוד הרב הגאון מה"ו נתנאל הכהן פריעד נ"י אבדק"ק באלמאז-אויוואראש יע"א. ארי נעשה שואל ומתפלא על גדולי אחרונים שפלפלו אם ח"ש במלאכת שבת אסור מה"ת, ולא הביאו שמבואר בתו"כ פ' אחרי וז"ל, אין לי אלא מלאכה שחייבין עלי' כרת מנין שלא יכתוב אות א' שלא יארג חוט א' ת"ל מלאכה וכל מלאכה ריבה, הרי דמפורש יוצא מתו"כ דמרבינן מוכל לאסור ח"ש ביה"כ ושבת, ולפ"ז י"ל אף לר"ל דלא דריש כל חלב לח"ש וא"כ לא דריש כל, מ"מ דריש וכל, וכמו שמצינו כה"ג בת ס' מנחות י"א דר"י לא דריש את אבל ואת דריש, כן י"ל לר"ל דלא דריש כל אבל וכל דריש עכד"ה. והנה ככל החזיון הזה כבר כתוב בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' י' ומובא בשדי חמד כללים מערכת אות סוף כלל ה' יע"ש ואם זה אמת דבמלאכת שבת גם לר"ל ח"ש אסור מה"ת, אזי מיושב היטב קושי' שו"ת שם אריה חיו"ד סי' ס"ה לר"ל דח"ש מותר מה"ת למה קצירת העומר דוחה שבת הלא שיעור קצירה הוא כגרוגרת ויעשו ע"י אנשים הרבה שכל א' יקצור פחות מכשיעור וכל שאפשר לעשות בהיתר לא דחי שבת וכו' יע"ש, אמנם לפי הנ"ל דבמלאכת שבת גם לר"ל ח"ש אסור מה"ת לא קשה ולא מידי

אבל מה אעשה ולא משמע כן ברש"י שבת דף ע"ד ע"א ד"ה וכי מותר וכו' שכתב דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת בפרק בתרא דיומא וכוונתו מכח דריו"ח ור"ל הלכה כר' יוחנן ואם איתא להנ"ל תיפוק לי' דבמלאכת שבת ח"ש אסור מה"ת אליבא דכ"ע מכח הריבוי דוכל, אעכ"ח צ"ל אחת משתים, או דהך דרשה דתו"כ הנ"ל אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש בשדי חמד הנ"ל כלל ד' ד"ה וראיתי עוד בדברי מרדכי כו' יע"ש, או דהוא דרשה גמורה אלא דמאן דלא דריש כל אף וכל לא דריש, וא"כ שפיר תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל בפ' בתרא דיומא, ורק לר' יוחנן דדריש כל חלב לאיסורא כמ"ש התוספת בפסחים מ"ד ע"א ד"ה לענין וכו' הה"ד נמי דרשינן וכל גבי מלאכת יה"כ ושבת לאיסורא, משא"כ לר"ל, ושפיר כתב רש"י, דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת בפ' בתרא דיומא, והיינו משום דדרשינן כל והה"ד נמי דרשינן וכל דח"ש אסיר מה"ת גם במלאכה כדאי' בתו"כ הנ"ל, וזה דלא כתשו' בית יצחק הנ"ל