ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א כה

הסוהר ר"ל), לכן קראוהו בשם שבת הגדול, כי "הגדול" היינו מלכות, וכמ"ש הרא"ש הנ"ל, ושבת הגדול היינו כמו שבת מלכתא וא"ש ודו"ק

מ"ד:

אמר רב אשי באוכל פירות גנוסר שנו -- ראיתי בס' אור הצבי להרב ר"צ בערלס מבריסק דף כ"א ע"א שכתב בזה בחומש פ' ויחי, נפתלי אילה שלוחה פרש"י זו בקעת גנוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כו' הנותן אמרי שפר כתרגומו ואחסנתיה תהי מעבדא פירין יהין מודין ומברכין עליהון, ושמעתי לפרש זה עפמ"ש ברכות מ"ד א' באוכל פירות גנוסר דהוא חשובה ועקרית יותר מן הפת, וכתבו התוס' שם דאם היה לפניו פירות גנוסר ומלוח ופת מברך על הפירות ופוטר את כולם, וז"ש בירושת נפתלי בקעת גינוסר שתעשה פירות חשובין כ"כ יותר מן הפת שיהיו מודן ומברכין על הפירות ויפטרו בברכה זו גם את הפת עכ"ל, והוא פי' נחמד מאד (ושו"ר מובא כן בספרים בשם ס' שם אפרים להגאון מ' אפרים זלמן מרגליות זצ"ל מבראד). מ"ו:

בעה"ב בוצע ואורח מברך, בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך כדי שיברך לבעה"ב – בס' תורה תמימה פ' עקב מביא בשם אבודרהם, וברכת את ה' אלהיך, את לרבות ברכה לבעל הבית – וראיתי בזה בשם ס' עולת אהרן שמביא בשם גדול א' על פסוק בוצע ברך ניאץ ה' והיא עפ"מ שדרש ר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח והקשה ז"ל התינח בהאי קרא אבל קרא וברכת את ה' אלהיך מאי דרש בי' ותירץ לפי דאיתא בעה"ב בוצע ואורח מברך כדי שיברך לבעה"ב והשתא האי וברכת את ה' אלהיך בא לרבות את בעל הבית דהאורח צריך לברכו ג"כ. וז"ש הכתוב. בוצע ברך. אם הבעל הבית שהוא בוצע הוא מברך בעצמו, ואינו נותן להאורח לברך, אזי הוא נאץ ה' היינו דהשתא האי וברכת "את" ה' אלהיך אין לדרוש בו, ודפח"ח. מ"ז:

מעשה בר"א כו' ושחרר עבדו והשלימו לעשרה כו' והיכי עביד הכי והאר"י כו' עובר בעשה שנא' לעולם בהם תעבודו. לדבר מצוה שאני. מצהב"ע היא. מצוה דרבים שאני – בספרי ילקה"ג לאו"ח ח"א סי' צ' כתבתי על קו' המג"א שם סק"ל על הר"ן פ' השולח שכ' כיון שאינו עושה לטובת העבד ליכא עשה כלל כו', דא"כ מאי קפריך הגמ' מצהב"ע היא דלדבריו ליכא עבירה כלל. ועניתי ואמרתי בדרך הפשוט, דבאמת מ"ש הר"ן שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם וכו', וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו וכו', זה שייך רק למ"ד דס"ל דרשינן טעמא דקרא, אבל למאי דקיי"ל להלכה דלא דרשינן טעמא דקרא, לא שייך לומר כן ולמילף קולא מטעמא דקרא דדרשינן אנן א"כ בגיטין י"ל דאזיל הש"ס אליבא דמ"ד דרשינן טעמא דקרא לכך משני מצוה שאני, אבל בברכות קאי אליבא דהילכתא דקיי"ל לא דרשינן טעמא דקרא, לכך פריך שפיר מצהב"ע היא עכ"ל בספרי שם וכעת הראה לי בני יקירי הבחור החרוץ כ"ה יוסף דוב נ"י שכבר קדמני בזה בחידושי כתב סופר לגיטין דף ל"ח ע"ב עיי"ש, [ועיין לקמן בהשמטות שבסוף המס' מ"ש בזה באריכות עיי"ש]. נ"ה:

שלשה הקב"ה מכריז עליהם בעצמו כו' פרנס טוב דכתיב ראה קראתי בשם בצלאל עיין בפי' רש"י ד"ה ראה כו' -- ובס' תורה תמימה פ' כי תשא בפ' ראה קראתי וגו' כתב ולולא דבריו י"ל כו' יע"ש -- והנה לא ראה שכבר קדמו בזה המהרש"א ז"ל לכאן בד"ה ג' דברים כו' עיי"ש

נ"ו:

הרואה תגלחת בחלום ישכים ויאמר ויגלח ויחלף שמלותיו קודם שיקדמנו פסוק אחר כי אם גולחתי וסר ממני כחי -- שמעתי מפי הגאון מ' מרדכי האראוויטץ ז"ל אבדק"ק האלמין שאמר לפרש בדרך מליצה, עפ"י מ"ש המגיד מדובנא ז"ל בקול יעקב בביאור מאמר המדרש ריש בחקותי על פסוק חשבתי דרכי וכו' אמר דוד חשבתי ברכות וקללות והברכות הן מן הא' ועד תיו, והקללות הן מו' עד ה' ולא עוד אלא:

שהן הפוכות, והנה לא גילו לנו חז"ל מה היא הטובה המגעת במה שהן הפוכות, אבל נראה שהפיכתן הוא הוראה על איכותן שאינם קללה בעצם רק ברכה, ורק מהופכים מברכה לקללה, כמאמר זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף], ומאמר בנים ובנות תוליד [ולא יהיו לך וגו'), שכולם הם ברכות באמת, אבל הם מהופכות לקללה, וזהו הוראה עצומה שלא גמר השי"ת אומר בקללות הללו להיותן בהחלט, אבל רמז לנו בהם שעדיין אהבתו אלינו והוא מצפה לתשובתינו ותשוב הקללה כמו שהיתה. והדמיון בזה לעשיר גדול שהיה לו בן יחידי והלבישו תמיד מחלצות ובגדי הוד והדר, לימים עשה לו בגד יקר מאד ממיני משי ורקמה, ותחת המשי הציע מצע פשתן וכדומה שתופרין תחת הבגד לחיזוק, לימים ראה האב בבנו שהוא מבזה בגדו היקר ואינו שומרו מלוכלוך וזוהמא וירע בעיניו, מה עשה לקח את הבגד והפך את שלפנים לחוץ והלבישו כך למען היותו לעג בעיני הרואים, ויפגע איש אחד את האב ויאמר לו, אוכיחך אחי ואערכה לעיניך, האין ידך משגת להלביש את בנך יחידך בבגדי הוד והדר? למה זה איפוא הלבשתהו בגד פשתן כאחד העניים, כי הוא חשב שהוא בגד פשתן באמת ובשביל קמצנותו הוא עושה זאת, והשיב לו האב חי נפשך כי הוא בעצמו הבגד של משי אשר הלך בו מאז, ורק הוא:

(דף י"ז) רב ספרא בתר דמסיים צלותי' אמר הכי יהר"מ ה' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה וכו' וכל העוסקים שלא לשמה והר"מ שיהיו עוסקים לשמה – כ' בקול ארי' להג' אבד"ק בילסק להסביר שייכות ענין לשמה לשימת שלום בפמליא של מעלה ושל מטה שבקש רב ספרא בצלותי' עפ"י הידוע שבאדם נכללו כל כוחות הברואים וכן כל כוחות מעולמות העליונים וכו' בג' ברא מן התחתונים וכו' ברביעי ברא מן העליונים וכו' בחמישי ברא מן התחתונים וכו' בששי בא לברוא את האדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים רבים על התחתונים וכו' אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים בשביל שלום הה"ד וייצר וגו' מן האדמה מן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים כו' עושה שלום במרומיו ע"כ. וא"כ כששומר האדם מעלת הנשמה לעשות מצות התורה, וגם בעניני הגוף יעשה עפ"י התורה, הוא שוכן בעליונים ותחתונים יחד, אך כ"ז בשעוסק בתורה לשמה, אבל כשהוא אינו עוסק לשמה, וכולו שקוע בעניני עוה"ז, שגם בלמודו בתורה ועסקו במצוה יעשה למען הנאת הגוף, א"כ כולו שוכן בעניני החומר ונעשה קנאה במעשה בראשית, ע"כ כשבקש רב ספרא ודרש שיהי' שלום בפמליא של מעלה, ביאר שע"י שתעשה שכל העוסקים בתורה שלא לשמה (יהר"מ) שיהיו עוסקין לשמה, עי"ז יהיה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה, לבל יהיה קנאה בפמליא של מעלה למה נברא בתחתונים יותר מבעליונים. וא"ש: