ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א כד

לא כן אם מיד אחר שלקח בתו מסיר עין השגחתו ממנו ואינו משגיח עליו עוד, מזה נראה בעין שכל כוונתו היה לשלח את בתו בדבר מועט, א"כ לא יגיע לו שכר על זה. וז"ש כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ועושה לו פרקמטיא – "ומהנהו מנכסיו". לזה מגיע שכר כי בזה יודעים שכוונתו לש"ש. אבל תלמידי חכמים עצמם, כלומר על גוף הדברים עצמם, שבוחר ת"ח, עין לא ראתה אלהים זולתך, אבל אנו אין יכולין לידע מה כוונתו, וא"ש

ל"ה: רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. (ובזה מפרשים מאמר חכז"ל כבד את ה' מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך. כלומר אי אפשר לך לקרות מהונך אלא אם תקרא תחלה מגרונך שתברך לה' ואז לאחר ברכה יהיה מהונך ודו"ק). והעולם רגילין לפרש מאמר זה בדרך הלצה, דעינינו הרואות כי קודם שהשיג האדם וקיבל הברכה מאת ה' והוא עדיין עני ואביון, אז הוא מאמין בה' ומכיר ומודה כי לה' הארץ ומלואה, (וכמו שהמליצו ע"ז הפסוק עני ואביון יהללו שמך), אבל לאחר שכבר השיג הברכה מאת ה' ויש לו עושר ונכסים, אז יקויים בו מאמה"כ וישמן ישורון ויבעט, ואומר השמים שמים לה' אבל הארץ נתן לבני אדם, ומי שהוא זריז וחרוץ במסחר ומשא ומתן לו הארץ ואינו תלוי בהשגחת הבורא ב"ה. וז"ש ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא כאן קודם ברכה. קודם שהשיג ונשא ברכה מאת ה' אז אומר לה' הארץ ומלואה. כאן לאחר ברכה. לאחר שכבר נתברך בעושר ונכסים. אז אומר והארץ נתן לבני אדם וא"ש

רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה כו' תורה מה תהא עליה. הנה יל"ד על אריכות הלשון חורש בשעת חרישה כו' הול"ל בקיצור אפשר אדם חורש וזורע וקוצר כו' תורה מה תהא עליה. וראיתי כמדומה לי בכתב סופר, שפירש דודאי אם כוונתו בכל הענינים הגשמיים שעושה בשביל השי"ת ובשביל התוה"ק דהיינו שיכוין בחרישה וזריעה וקצירה וכו' שעושה כ"ז כדי שיהי' לו פרנסה ויוכל לעבוד ה' ולעסוק בתורה ולא יטרידוהו דאגות הפרנסה, אז גם ענינים האלו ללימוד תורה יחשבו, כי כל דבר כקרא על שם התכלית, וכמ"ש בש"ע א"ח סי' רל"א דמי שמקיים בכל דרכיך דעהו ועושה הכל לש"ש זה עובד את ה' תמיד כי בכל דבר שעושה כוונתו בשביל שיוכל לעבוד ה' ע"ש, אבל כשאין האדם מכוין בחרישה וזריעה כו' בשביל עבודת ה' אלא כוונתו על פעולת החרישה והזריעה והקצירה והדישה בעצמותם, מבלי תכלית נשגב וכוונה לעבודת ה', אז מבלה הזמן בלא תורה ועבודה והכל כלא יחשב. וז"ש אפשר אדם חורש, כלומר חורש לבדו בשעת חרישה וזורע לבד בשעת זריעה וכו', פי' שאינו רק חורש ורק זורע כו' בשעת חרישה וזריעה כו' מבלי שיכוין כלל בפעולות אלו שעושה אותם בשביל שיוכל לעבוד ה' ולעסוק בתוה"ק, אם עושה כן אז תורה מה תהא עליה, כי כאשר אינו מכוין בפעולות האלה ועושה רק להנאת עצמו ככל הגוים אשר סביבותיו, א"כ ודא אינו נחשב כאלו לומד וא"כ תורה מה תהא עליה, וא"ש. מ:

אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה -- כ' בפתח עינים להחיד"א ז"ל הראשונים הקשו דבברכה ראשינה של שמונה עשרה אינו מזכיר מלכות, והרא"ש ז"ל לכאן תירץ דכיון דאית בה האל הגדול הוא חשוב כמו מלכות. ושמעתי אומרים משם הרב תוס' יום טוב ז"ל, שפירש בזה כוונת הפסוקים ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד, גדול ה' ומהולל מאוד ולגדלתו אין חקר. הכוונה, הדין הוא להזכיר מלכות בברכה וז"ש ארוממך אלהי המלך וגם להזכיר השם וזהו ואברכה "שמך" לעולם ועד. והשתא קשה דבכל יום אנו עושין להיפך שמתפללין תפלת שמונה עשרה בשם לבד ולא אמרינן מלכות, וז"ש בכל יום אברכך בתפלת שמ"ע ואין בה מלכות כי אם שם, וז"ש ואהללה שמך לעולם ועד. ותי' תירוץ הרא"ש דכיון דאמרינן האל הגדול היינו מלכות וז"ש גדול ה' ומהולל מאוד, דאע"ג דלא יש מלכות בפירוש, מ"מ אמרינן גדול ה' וזה עולה במקום מלכות, ע"כ שמעתי משם הרב ז"ל ודפח"ח ובדרוש לשה"ג אמרתי, דאולי מה"ט נקרא שבת שלפני הפסח בשם שבת הגדול, דאחז"ל שבת קי"ט א' דר' חנינא אמר בואי ונצא לקראת שבת מלכתא, ובב"ק ל"ב ב' הגירסא לקראת כלה מלכתא, וכתב המהרש"א שם, וקראה מלכתא שהיא כלת המלך דכל ישראל בני שרים הן יע"ש והנה גם מקודם היו שומרים שבת במצרים, כדאיתא דמרע"ה בקש מפרעה שיתן להם יום א' בשבוע לנוח בו ולאו בשבת, אבל השבת ההוא עדיין לא היה נקרא מלכתא, כי אז עדיין היו משועבדים לפרעה, ורמסו בטיט ובחומר ובלבנים, א"כ לא היתה כלת המלך, אבל כשנצטוו ליקח הקרבן פסח ונצטוו לאכול צלי דווקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי וכמ"ש הרא"ה בספר החינוך מצוה ז' יע"ש, כבר הי' נקרא הש"ק שבת מלכתא לפי שהיא כלת המלך כמ"ש מהרש"א הנ"ל אך מיראתם לקרוא לעצמם שם מלך פן יאמרו מצרים שהם מורדים במלכות, (וכנודע העלילה שהעלילו על התויו"ט ז"ל שמחזיק עצמו למלך, יען שקרא שם ספרו מעדני מלך, ועי"ז נתפס בבית הרי זה לקט שכחה. (לעיל דף י') ונשים לו שם מטה ושלחן כו' הרוצה ליהנות יהנה כאלישע – פי' באהבת יהונתן הפטרת וירא בהקדם הפ' בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, פי' עפמ"ש בש"ס למה דומה ת"ח בפני ע"ה בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר עמו לשל כסף אכל עמו דומה לכלי חרס, ואולם נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין על השלחן עם מי שלא מסב עמהן בדין, והיו נחשבין כפז בפני ע"ה, וז"ש ירמי' בני ציון וגו' איכה נחשבו לנבלי חרס, דכאשר גלו נתאכסן אפי' עם ע"ה והיו דומין לכלי חרס, וזהו היה ענין אלישע שהיה לו מטה ושלחן מיוחד ולא הי' מסב עמהן על השלחן, וז"ש חז"ל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ולא בענין אחר עכלה"ט

(שם) ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא ופריך הש"ס קדוש הוא מנא ידעה, רב ושמואל ח"א שלא ראתה זבוב כו' וח"א סדין כו' ולא ראתה קרי עלי' - כ' בפנינים יקרים שמעתי מגדול א' שכל הגדול מחבירו מסתיר מעשיו ביותר, וכמו שתקנו לומר "בפי" ישרים תתרומם, שהם מרומומים בפה מלא "ובשפתי" צדיקים תתברך, כי הם הגדולים יותר, מברכים רק בנענוע שפתים ובלשון חסידים תתקדש, רק בלשון הנחבא "ובקרב" קדושים תתהלל, כי המה מסתירים, דרך עבודתם מאוד בקרב ולב עמוק. וזה ששאל הש"ס אם קדוש הוא שאז הוא "בקרב" מנא ידעה ותי' כנ"ל, ודפח"ח.