ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רמט

דהא דמומר לאחד משאר עבירות צריך בדיקת סכין להרמב"ם וכן הלכה כמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' ב' היינו דוקא במומר לעבירה דאוריי' משא"כ במומר לעבירה דרבנן דהא חשוד לאיסור דרבנן אינו חשוד לדאורייתא יע"ש

ואני שמעתי ולא אבין הא מ"מ חשוד לאיסור דרבנן וא"כ מומר לעבירה דרבנן יש לחוש שישחוט בסכין פגום כ"ש פחות מחגירת צפורן דל"ה אלא מדרבנן, ולמה לא יצטרך לבדוק לי סכין, ואין לומר דלא חיישינן לזה מצד דספיקא דרבנן לקולא דהא אנן קיי"ל דבאתחזק איסורא אף סד"ר לחומרא כנ"ל, ולכן כ"ל דשוב"ם שהם עוברים תמיד על איסור סתם יינם והמה מומרים לעבירה דרבנן ג"כ צריך לבדוק להם סכין משום דלמא ישחטו בסכין פגום כ"ש פחות מכדי חגירת צפורן דהוא ג"כ רק מדרבנן וכל החשוד לאיסור דרבנן חשוד עכ"פ לאיסור דרבנן ובלי בדיקת סכין אסור לאכול משחיטתם מדינא כנלע"ד

ומ"ש מעלתו נ"י דהם אומרים דבמדינתם לא קיבלו החומרא דסתם יינם, זה תמוה מאד מאד, וכי חומרא היא זו, הלא היא איסור דרבנן גמור והוא מגזרת י"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה כדאיתא בשבת דף י"ז ע"ב גזרו על יינם משום בנותיהן והיא נתפשט בכל ישראל כמ"ש בחכמת אדם ריש הל' יין נסך ע"ש מחומר איסור זה כי נורא הוא. ובגוף הענין פלא בעיני איך יעלה על הדעת להתיר לאכול משו"ב שובי"ם כאלה שנראה שאין להם יראת שמים ולא יחושו לנפשם לעבור על איסור כזה שהחמירו בו הגאונים האחרונים מאד מאד. וימחול א"פ לעיין בס' דרכי תשובה סי' ב' ס"ק פ"ג שהביא בשם שו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ה' באמצע התשו' שכ' בפשיטות דגם בחשוד רק על איסור דרבנן אין להאמינו להיות שו"ב דיש לחוש שמא יארע לו איסור דרבנן בשחיטה ולא יגיד עיי"ש שכ' דגם בשאר תשו' אחרונים כתבו כן והוא כמש"ל, ועוד הביא שם בשם תשי' מהר"י אסאד ז"ל חיו"ד סי' מ"ז בשו"ב שהעיד עליו ע"א ששתה סתם יינם וכתב דאף דמדינא אין לאסור שחיטתי וכו' אך לדידן שקבלנו עלינו לחובה שצריך השו"ב להיות ירא שמים ביותר משאר בני אדם ע"כ בודאי חייבים הב"ד לענוש את השו"ב ולהעבירו על זמן מה שלא ישחוט עד שיקבל עליו שלא יזיד עוד וכו' עכ"ל. ויותר אין לי להאריך בזה, והנני חותם בברכה, שחפץ ה' בידו יצלח להיות גודר גדר ועומד בפרץ, ויזכה להיות ממצדיקי הרבים אכי"ר ידידו דוש"ת, גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מידלודאש והגליל יע"א. סימן ג' שוכ"ט לכבוד הרבני וכו' וכו' כש"ת מה"ו משה טעננעגבוים נ"י בק"ק פוטנאק יע"א

גי"ה הגיעני ואודות שאלתו ע"ד המעשה שאירע בקהלה הסמוכה לשם שגמרו ס"ת בחוה"מ ושלשים אנשים כתבו שלשים אותיות ע"י שהסופר רשם האותיות והם מילאו אותם בדיו כנהוג. הנה כבר ראו עיניו הבדולחים בשו"ת בית יצחק להגאון מלבוב זצ"ל א"ב סי' כ' שכתב כיון דמילוי האותיות לא הוי מעשה אומן ע"כ הדבר פשוט להתיר לצורך מצוה דגמר ס"ת יע"ש ומובא בשדי חמד מערכת חוה"מ אות י"ב בלי שום פקפוק, אך בשו"ת שאילת יעקב סי' ז' שמועה שמע שמנהג פולין לגמור ספר תורה בחוה"מ ובא לפקפק על המנהג ממשמעות השו"ע סי' תקמ"ה ס"ב מדלא אשמעינן רבותא דאפילו ספר חדש מותר לגמרו בחוה"מ וע"כ צע"ג איך מתירין לגמור ס"ת בחוה"מ. ושוב כתב דאולי סברת המקילין כיון דכל אחד כותב רק אות אחת הו"ל רק חצי שיעור, אלא דמפקפק גם בזה כיון דח"ש אסור גם במלאכה לדעת רש"י שבת דף ע"ד ד"ה וכי מותר לאפות כו' ואפי' להחכ"צ ז"ל דלא ס"ל כן, ג"כ לא יועיל זה לכותב אות אחרון והשלים הס"ת דמבואר בשבת דף ק"ד וכן פסק הרמב"ם פי"א מה' שבת ה"ט דחייב חטאת יע"ש

והנה כבר כתבתי במק"א דח"ו לא נעלם העיני החכ"צ ז"ל דברי רש"י שבת דף ע"ד אלא דכוונה אחרת יש בדברי רש"י ז"ל וגם הוא מודה דבאיסור שאינו איסור אכילה ח"ש מותר מה"ת וכמ"ש החכ"צ ז"ל, דהנה לכאורה קשה למה לו לרש"י ז"ל ההקדמה דקיי"ל ביומא ע"ד דח"ש אסור מה"ת, הא אפי' אי ח"ש רק מדרבנן אסור ג"כ קשה היכי קתני בורר לכתחלה והוא פלא לכאורה. אלא ודאי כוונת רש"י דאיסורא דרבנן מיהא איכא, ומ"ש רש"י דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת, היינו עפמ"ש בספר "מספר צבאם" ביומא דע"ג (מובא בילקוט הרועים ח"ר אות חצי שיעור) דלר"ל דס"ל ח"ש אסור רק מדרבנן היינו דוקא במידי דאכילה אבל בשאר איסורין אף מדרבנן ח"ש מותר, אבל לר' יוחנן דח"ש במידי דאכילה אסור מה"ת, בשאר איסורין אסור ח"ש עכ"פ מדרבנן יע"ש, ומעתה זהו שכתב רש"י דקיי"ל ביומא ע"ד במידי דאכילה ח"ש אסור מה"ת וא"כ באיסורי שבת עכ"פ מדרבנן אסור והיכי קתני בורר לכתחלה וא"ש ודו"ק, ולפי"ז רש"י והחכ"צ לא פליגי (ודלא כהגהות מעשה רוקח בשו"ע או"ח דפוס באלאבאן סי' ש"מ שכתב דהחכ"צ אמר דבריו רק לשיטת הרא"ם דאכילה כל שהו משמע יע"ש), וא"כ לפ"ז י"ל דאף דבאמת גם באיסורי דרבנן ח"ש אסור כמבואר בחולין צ"ח א' ובפר"ח יו"ד סי' ס"ח סק"ז יע"ש, מ"מ ה"ד במידי דאכילה דח"ש אסיר בי' מדאוריי' אבל במלאכת חוה"מ דהסכמת גדולי הפוסקים דאינו אסורה רק מדרבנן כמ"ש בתשו' רשב"ץ ח"ב סי' ר"י יע"ש, א"כ ח"ש במלאכה דג"כ אינה אלא מדרבנן הו"ל גזירה לגזירה ולא גזרינן. ומ"ש השאילת יעקב דלא יועיל זה לכותב אות אחרון והשלים הס"ת. כראה לענ"ד דבזה שוב י"ל כמ"ש השדי חמד בשם הרה"ג אבדק"ק אערסאן יצ"ו, די"ל דעשה של ועתה כתבו לכם כו' דוחה האיסור דחוה"מ, אלא דמפקפק יען דלא הוי בעידנא כיון דלא מקיים העשה עד הגמר, אבל בכותב האות האחרון דמשלים הספר וגומרו, בזה שפיר הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה, ושוב מותר מטעם עשה דוחה ל"ת וא"ש

מיהו כ"ז לפ"ד השאילת יעקב ולפי הנחה שלו דזה הוי מעשה אומן, אבל לפי האמת דמילוי אותיות אינו אלא מעשה הדיוט וכמ"ש הגאון מלבוב ז"ל א"כ שפיר נהגו בפולין לגמור ס"ת בחוה"מ, ואין זה סותר משמעות דברי המחבר סי' תקמ"ה ס"ב דהוא מיירי בכתיבה ממש וזה שפיר אסור בס"ת חדש, אבל מנהג פולין הוא ע"י מילוי האותיות דהוי רק מעשה הדיוט ומותר לצורך מצוה וז"ב. אמנם כ"ז במדינת פולין שכבר נהגו כן אין לסתור להם מנהגם, אבל במדינתנו שלא ראינו ולא שמענו מעולם שיהיו גומרין ס"ת בחוה"מ, כ"ל דאין להתיר זה משום דלאו כ"ע דינא גמירי שידעו ויבינו טעם ההיתר דמילוי אותיות ל"ה מעשה אומן, ועי"כ יבאו לזלזל במועדות, ומכ"ש בדור פרוץ מרובה על העומד ודאי דראוי לגדור גדר להחמיר ולא להקל דמת"כ יקילו העולם לגמרי כענין דאיתא בריש ביצה דמוקצה בי"ט חמור מבשבת, יו"ט דקיל אתי לזלזולי בי', ומכ"ש בחוה"מ דקיל טפי מיו"ט. אבל בכ"ז המורה להתיר י"ל ע"מ שיסמוך ואין לגעור בו או לבזותו ח"ו. בעה"ח פק"ק מ'רלודאש עש"ק לס' ושמרו דרך ה' שנת תרס"ט לפ"ק. ידידו דוש"ת, גרשון ה"ק שטערן הרב דפה הנ"ל והגליל יע"א.