ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רמח

סימן א' שוכ"ט לכבוד הרבני וכו' וכו' כש"ת מה"ו שלמה מייזעלס נ"י ביישוב ראווא סמוך לערדע- סענזשארץ יע"א. מכתבו קבלתי ועל דבר זה הוא מסתפק ושואל אם א' שלא התפלל עדיין ואמר הלל בלי ברכה עם הקהל בחנוכה ונתכוין שלא לצאת בזה יען שהי' סבור שיהי' מנין עוד אם מותר לחזור ולומר עוד הפעם בברכה ביחידות. וכתב דאף דמצות דרבנן א"צ כוונה כמ"ש במג"א סי' ס' סק"ג בשם הרדב"ז מ"מ היפך כוונה מזיק אפילו בדרבין וממילא יכול לחזור ולומר בברכה, אך כתב דהפמ"ג במשבצות לאו"ח סי' תע"ג ססק"א מצדד לומר דגם היפך כוונה לא מזיק יע"ש וא"כ הספק במקומו עומד. ובמח"כ לא ראה בפמ"ג במשבצות סי' תרכ"א סק"ה שכ' דאף אם במצוה דאוריי' לא מזיק היפך כוונה מ"מ במצוה דרבנן ודאי דמזיק, דשאני מצוה מה"ת בע"כ גזירת מלך הוא יע"ש (וע' בס' המקנה ח"ג בסוגי' דמצ"כ פרט א' אות ב' מש"ש ש בזה), ובמושכל ראשון רציתי לומר דיש כאן ס"ס לחומרא, חדא שמא אין הלכה כרדב"ז אלא גם במצוה דרבנן צריך כוונה וכמשמעות המחבר באו"ח ס ס' ס' וכמש"כ במחצה"ש או"ח סי' תפ"ט במג"א סק"ח יע"ש, ואת"ל הלכה כרדב' דלמא בהיפך כוונה גם הוא מודה דאפילו בדרבנן לא יצא י"ח וממילא צריך לחזיר ולומר הלל בברכה, אלא דשוב ראיתי בפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח (בפתיחה להל' ברכות אות ד') שמצדד לומר דגם בדאיכא ס"ס לחומרא אמרינן ספק ברכות לקולא וע"ש, לכך חזרתי בי, ואמרתי דבכ"ד דאמר תחילה הלל בלי ברכה גם הרדב"ז מודה דאפי' במצוה דרבכנ לא יצא י"ה בלי כוונה

וטעמי ונימוקי עמי עפמ"ש בה' המקנה הנ"ל בפרט ב' בשם תשו' רמ"ץ או"ת סי' י"א שמביא דרישה בסי' ס' שכתב דאם לא עשה המצוה כתיקונו לא יצא בסתמא אף למ"ד מצות אין צ"כ כמו בקרא ק"ש בלא ברכות, והקשה בעצמו מהא דמקשה הש"ס מהי' קורא בתורה והגיע זמן ק"ש דבעי כוונה והא התם לא אמר ברכת ק"ש, וכן קשה מש"ס סוכה דף מ"ב מדאגבי' נפיק בי' ע"ש בתוס' דסוגיא אזלא כמ"ד דמצות א"צ כוונה דהכא ודאי כיון שלא בירך עדיין והולך אצל בקי ללמוד בזה מהראוי לכ"ע דבעי כוונה, ע"כ מוכרח הדבר דלא משגיחין בברכה כלל דכיון ברכות אינם רק מדרבנן ומה"ת גוף המצוה כתיקונו שפיר יצא, אמנם כ"ל ברור במצות שאינם רק מדרבנן בזה שפיר משגחינן על הברכה, כיין הם אמרו והם אמרו בלעדי זה אין כאן מצוה כתיקונה ולכ"ע בעי כוונה, ומעתה א"ש כל המקומות בש"ס וכו' עכ"ל. א"כ ממילא בהלל בחנוכה דאינו אלא מדרבנן (כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' מגילה וחנוכה הלכה ה' ו' ובלח"מ שם יע"ש) ולא בירך עליו תחלה גם הרדב"ז מודה דאינו יוצא בלא כוונה כיון דלא עשה המצוה כתיקונה, ולכך אליבא דכ"ע צריך לחזור ולומר בברכה ביחידות, דבהלל בחנוכה אין חילוק בין יחיד לצבור כמ"ש ברמב"ם הנ"ל הלכה ה' יע"ש, כנלע"ד ברור בלי פקפוק כלל

והנה ז"ל הרמב"ם ז"ל שם בהלכה ה' אע"פ שקריאת ההלל מצוה מד"ס מברך עליו אשר קב"ו כדרך שמברך על המגלה ועל העירוב עכ"ל, וראיתי בספר כס לשושנים דף ל"ג ע"ד שמביא בשם ספר החיים שהקשה בשם הרה"ג ר' צבי חיות ז"ל דהרי בגמרא קבעו השאלה והכין צונו על נר חנוכה ואמאי כתב הרמב"ם ז"ל השאלה על הלל, ועוד שכתב הרמב"ם ז"ל דמברך כדרך שמברך על המגלה ועל העירוב ולא כתב כדרך שמברך על נר חנוכה והיא פלא ע"כ. ולפענ"ד י"ל דהרמב"ם סמך עצמו על מ"ש כבר בהל' ברכות פי"א הלכה ג' דמברך על הדלקת נ"ח אקב"ו והיכן צונו בתורה שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה עכ"ל וע"ש בהה"מ ז"ל וא"כ למה לו לשאול שנות על הדלקת נ"ח לכך קבע השאלה על קריאת ההלל, ימ"ש הרמב"ם כדרך שמברך על המגלה היינו משים דסד"א דאשר יאמרו לך תעשה ה"ד במצוה שיש בה עשיי' משא"כ הלל דאינו אלא אמירה בעלמא לכך כתב כדרך שמברך על המגלה דהוא ג"כ רק אמירה וא"ב מעשה ואפ"ה מברך, ומ"ש הרמב"ם "ועל העירוב" הוא רק שגירת לישנא, כנלע"ד לפום ריהטא, והנני בזה ידידו דוש"ת, גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מ' מ'דלודאש והגליל יע"א. סימן ב'

רב ברכות לראש ידידי הרבני וכו' וכו' כש"ת יהודא ליב שאללאמאן נ"י בעיר נאלאטין יע"א. נפשו בשאלתי אודות מקצת שוחטים ובודקים שנכשלים באיסור סתם יינם אם מותר לאכול משו"ב שלהם. הנה מורי הגאון זצ"ל בתשו' מהר"ם שיק חיו"ד ס"ס יו"ד כתב בשם התב"ש סי' א' סק"ד דנראה מדברי הד"מ שם בשוחט לא סמכינן על סתם אדם שהוא בחזקת כשרות אלא בעינן דוקא שאנו יודעים שהוא בחזק"כ ושכן צריך להיות בדיר הזה וכו' ובסי' י"ח ביו"ד הביא בשם הרא"ש ג"כ דהאידנא דאין מראין סכין מפני שמחלו חכמים לפי שממנים שוחטים ידועים שהם זהירים וזריזים וסיים שם דלבדיקת הסכין בעינן יראת שמים וא"כ בשוחט שנמצא עליו שעובר אפילו רק על איסור דרבנן כבר איתרע חזקתו ועיין בפ"ת סי' י"ח עכ"ל. יהנה בל"ס כוונתו עמ"ש הפתחי תשובה סי' י"ח סק"ח בשם תשו' ברית אברהם ע"ש, ולכאורה משם אין ראי' כ"כ דשאני התם דעבר על תיקון חכמים במלתא דשחיטה עצמה, אבל לומר בשביל ששותה סתם יינם או עובר על שאר איסור דרבנן שאיני בשחיטה עצמה דאבד חזקת כשרותו גם לאיסור דאורייתא זה לא נשמע משם דהא באמת קיי"ל דמיגו דחשוד לאיסור דרבנן חשוד לאיסור דאורייתא לא אמרינן מיגו בכה"ג כמ"ש באורים ותומים סי' פ"ב אות קל"ט בשם נמ"י פ' זה בירר דלא אמרי' מיגו דחשוד אאיסור של דרבנן שהוא חשוד על איסור של תורה יע"ש (והיא סותר קצת למ"ש באורים ותימים סי' ל"ד סוף אות י"ב ע"ש וצע"ק) ואולי כוונת מורי הגאון ז"ל דעכ"פ מוחזק בכשרות לא הי' היכא דעובר על איסור דרבנן, או כוונתו דעכ"פ חשוד לאיסור דרבנן בשחיטה כגון שהה שהי' מועטת שהגביה ידו מעט דאינו אלא איסור דרבנן כמ"ש הפמ"ג במשבצות יו"ד סי' כ"ג סק"ב יע"ש או שחט בסכין פגים כ"ש פחות מכדי חגירת צפורן דהיא רק מדרבנן דמדאוריי' אינו אסור אלא בכדי חגירת צפורן כמ"ש היריעות שלמה יו"ד סי' י"ח והביאו בדרכי תשובה שם סס"ק י"ז ע"ש וכ"כ בס' לב ארי' על חילין דף י"ז ער"ש, (ואני מצאתי שכבר כ"כ בהגהות מהר"ץ על שחיטת מהרי"ו סי' ט"ו וז"ל. נמצא מדאוריי' אין פגימה רק שתחגור בה צפורן אבל פחות מכאן אין פגימה וחכמים החמירו אפילו פגימה שמרגיש בבשר שאין מרגיש בה הצפורן וכו' עיי"ש), וממילא שו"ב שחשוד על איסור דרבנן, חשיד גם לאיסור דרבנן בשחיטה, דלמא יעשה אחת מהנה שהם רק איסורי דרבנן ומצד ספיקא דרבנן לקולא אין להקל בזה, דהא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך וכו' ובאתחזק איסורא גם ספק דרבנן לחומרא כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס והכי קיי"ל כמ"ש השעה"מ בפ"י מה' מקואות באורך יע"ש, ומה"ט מפוקפק אצלי מ"ש בתשו' מהר"י אסאד זצ"ל חדו"ד סי' י"א