ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רלו

חדא עם האב, לראות גם הוא האם יכלו להציל מה מן הדליקה או לא. ויהי בהגיע מכתב האב אל בניו שיבוא אליהם לבקר אותם, מיד המתיקו סוד ונועצו יחדיו חיך יוכלו להסתיר מאביהם גודל האסון אשר קרה אותם, למען לא ידוה לבבו ולא יצטער כל כך בראותו מה הגיע אליהם, וילכו חיש מהר לחפש אחרי איזה בגדים ישנים של בניהם הקטנים שהצילו מן הדליקה, ויכבסו ויגהצו אותם ויתפרו עליהם לולאות וקרסים וישימו על בניהם ובנותיהם. ויהי כראותם את התינוקות מלובשום בגדי הוד והדר, אמר השכן אל האב, תלי"ת לא גדלה הצרה כל כך ולא אכל האש את כל אשר להם. אמנם האב עדיין לא שקטה רוחו בזה, כי הוא רצה לידע האמת, ועל כן פתח הלולאות וקרסי הבגדים, וירא כי עירומים הם ואין להם חלוק על גופם, רק בגד העליון מכסה ערותם, ויתחיל לבכות בקול גדול ויאמר מה לו לאב שרואה זאת ואוי להם לבנים שנשרף כל רכושם ונשארו בעירום ובחוסר כל. עד כאן דברי המשל

והנמשל. בבוא מלך בשר ודם לבקר את בני מדינתו לראות אם המה לו עבדים נאמנים וסרים למשמעתו, ורואה כי הם הולכים לקראתו בתופים ובמחולות ויאמרו ויצעקו בקול גדול: יהי שם אדונינו המלך מבורך. מיד שקטה רוחו ונחה דעתו. יען כי הוא רק מלך ולא אב, ומלך אינו צופה נסתרות. על כן די לו במה שעיניו רואות כל הכבוד שעשו לו בני מדינתו אבל ממ"ה הקב"ה שהוא אבינו, אינו מתרצה ומתפייס בקול דברים, כי האב הוא רוצה לידע האמת, ובוחן ובודק גנזי נסתרות וצופה חל עומק הלב של בניו, אם לבבם ג"כ פונה אליו באמרם אליו יום ויום, אמן יהש"ר מברך לעלם וכו' או רק בפיהם ובשפתם יכבדוהו ולבם רחק ממנו וז"ש בשעה שישראל נכנסין לב"כ ולבמ"ד ועונין יהא שמי' הגדול מבורך. הקב"ה מנענע בראשו ואומר אשרי המלך (כלומר מלך בשר ודם) שמקלסין אותו בביתו כך כי המלך שאינו אב, די לו בקילוס שפתים -- אבל מה לו "לאב". כלומר מה הוא שבח זה לאב שרוצה לידע האמת, ובוחן ובודק גנזי נסתרות שבלב. ע"כ דפח"ח

(כ"ט

) עוד שם כ"ח ע"ב ע"ב רנבה"ק הי' מתפלל בכניסתו לביהמ"ד ובציאתו תפלה קצרה, ובגמרא ביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה"א ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימים כו' אני עמל כו' והם עמלים ואינם מקבלים שכר -- ביאור הדברים כ' בהקדמה לילקט הרועים ח"א דהנה מקרא מלא כתיב לא ימוש סה"ת הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, ולכאורה בלתי אפשרי למין האנושי, אולם הרמב"ם ז"ל כ' שאם יקיים אדם בכל דרכיך דעהו אז יכול לקיים והגית בו יומם ולילה, ובעשרה למאה דרוש ד' ביאר הענין עד"ז דכל הפעולות נמשכות אחר התכלית ולפי"ז אם בתחילת כל מעשה ודיבור והילוך ותנועה מחשבתו על התורה דהיינו שיאכל כדי שיהי' לו כח לעסוק בתורה וכן עוסק במשא ומתן שיוכל להחזיק בניו לת"ת ולקבוע לו עתים לתורה, אז כל המעשים כמו התורה עצמה, כי הכל נמשך אחר התכלית, והתורה התכלית שלו, וזה כוונת מאמרם (ברכות ל"ה ע"ב) הראשונים היו עושים תורתן קבע ומלאכתן עראי ר"ל שמלאכתם ומעשיהם הי' טפל רק בעבור התורה לכן זה וזה נתקיימה "בידם" ר"ל אף מלאכתם הי' בכלל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו "בידו" אבל האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי רק בשביל כבוד וכדומה זה וזה לא נתקיימה "בידם" דכמו שלא ירד אחריהם כבודם ועשרם כן לא ירד אחריהם תלמודם ע"ש. ועפי"ז י"ל דזאת הכוונה בעת יציאתו מביהמ"ד לעסוק במו"מ ובסחורה והי' מיצר ודואג על ביטול התורה, ע"ז אמר מודה אני לפניך ה"א ששמת חלקי עיושבי ביהמ"ד ר"ל גם בהעסק במו"מ נתת לי חלקי מיושבי ביהמ"ד שגם זה הוא כמו התורה ע"ד זו"ז נתקיימה בידם, וע"ז אמר אני משכים והם משכימין ר"ל אף שאני משכים לד"א כמו הם עכ"ז אני משכים לד"ת שגם העסק במו"מ התכלית לד"ת והן משכימין לדברים בטלים, ואמר אח"כ אף שהם עמלים ג"כ בתורה אבל הם עמלים ואינם מקבלים שכר כיון שעושין תורתן עראי כנ"ל וזו"ז לא נתקיימה בידם ע"כ דפח"ח: (ל) לעיל אות ט' כתבתי תירוץ על קושי' העולם למה לא מל אאע"ה א"ע וכתבתי משום דמילה היא סכנה יע"ש באורך. וכעת בא לידי ספר אזור אלי' (דפוס ירושלים) מבעל מדרש תלפיות ושבט מוסר זצ"ל, וראיתי בו בסי' ק"ע שגם הוא הולך בדרך הזה ושמחתי מאוד על שזכיתי לכוין לדעת גדול. ודרך אגב אעתיק מ"ש בס' הנ"ל סי' רל"א בשם הח"ר טובי' הכהן ז"ל פירוש הלציי במאמר חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקי' גמורי' יכולים לעמוד עפ"י הגמ' ביומא פ' יוהכ"פ איזהו תשובה גמורה מחוי ר' יהודא באותו פרק באותה אשה כו' וז"ש במקום שבע"ת כו' כלומר הצדיק גמור אינו יכול להתייחד עם אשה ולעמוד עמה ביחוד מפני האיסור חמור דיחוד ובעל תשובה יכול לעמוד עמה כדי שיהי' בעל תשובה גמור. ובעל אזור אלי' ז"ל פירש בזה מאמר חז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה וזהו הטעם שנתייחד עם האשה זאת כדי שיהי' תשובה גמורה ע"כ דפח"ח

(ל"א

) בברכות ל"ג ע"ב ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי עיין מ"ש בפנים בזה -- וכעת מצאתי בס' קובץ על יד החזקה הל' תפלה פ"ט שכ' וז"ל. הלכה ז' מי שריחם על קן צפור כו' עי' בתוי"ט שהביא בשם הרמב"ם בס' המורה שדחה הך דינא מהלכה לדידן דדרשינן טעמי' דקרא ובחיבורו חזר בו. ונ"ל דעכ"ח מוכח דלכ"ע איתא הך דינא דאל"כ איך שייך לומר דמשתקין אותו אם יש לו תנא דסבר כוותי' כדמקשה הגמ' חולין ט"ו ע"א הגם דלאו שפיר עביד דנחית נפשי' לפלוגתא כדאמרינן בברכות נ' ע"א פתיא אוכמא בהדי פלוגתא למה לך מ"מ לא שייך לשתקו, או"ו כמ"ש התוי"ט והך דינא אליבא דכ"ע וצ"ע על הש"ע שהשמיט דין דמשנתינו, וכן בגמ' נמי מוכח כן דהך דינא אליבא דכ"ע דהא מקשה אביי לרבה והא משתקין אותו תנן ומאי קושי' דלמא רבה פסיק כמ"ד דדרשינן טעמא דקראי, אפשר דקושי' אביי כיון דתנא דמתני' ס"ל דמשתקין אותו עכ"פ אין לשבח העושה נגד המתני' דהא עכ"פ נחית נפשי' לפלוגתא, ובזה אפשר לפרש מה דקאמר בגמ' ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי ומאי חידוד שייך בזה דידע למתני' ולדברינו א"ש עכ"ל

(ל"ב

) בעירובין י"ג ע"ב תלמיד ותיק הי' ביבנה שהי' מטהר את השרץ בק"ן טעמים, והיינו בק"ו כדאמרי' בסנהדרין דף י"ז אין מעמידין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ וכו' והתוס' מקשים מה לנו בחריפות של הבל ועיין מ"ש בפנים בזה