ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רלה

תבוא אל דרכי שאול כי זה ביתת כמד"א דרכי שאול ביתה, אלא אפי' אחר שתמלא כריסך מתוה"ק ומצותי' ואח"כ תלך לטייל רחר מיני מתיקה חכמות החיצונות יפיגו לך טעם התורה והמצות שהיו בך כבר כמד"א כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, לכן אל תקרב לפתח ביתה כלל רק הרחק מעליה דרכיך, כי תוה"ק ומצותי' אינם בנוים על אדני שכל אנושי ואין לקרבן אל השכל כלל, ומי לנו חכם משלמה המלך ע"ה שאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, רק נבטח באל דעות ה' כי אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, וזה מה שצותה התורה להשיב לבן החכם ע"כ דפח"ח [ועל מה שדקדקו המפורשים מה חילוק בין הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם ובין החכם שאמר ג"כ אשר צוה ה' אלהינו אתכם, ומה הפרש בין לכם לאתכם, ונאמרו בזה תירוצים שונים, יפה כתב בס' שלום ירושלים על הירושלמי סוף מס' פסחים כי לק"מ, דודאי שם רשע לא יוכל לקרוא על קטן כל זמן שלא נקרא איש כדכתיב ויגדלו הנערים ופירש"י כיון שנעשו בני י"ג שנה ומחויב במצות, אבל בן החכם נקרא גם קודם י"ג בשם חכם, ושפיר שאל אתכם דהוא עדיין אינו מצווה על זה, אבל גבי רשע שפיר יש קפידא ע"כ דפח"ח]

(כ"ג

) עוד ראיתי בס' כתר תורה הנ"ל דף כ"ד ע"א שכ' דבר נאה ומתקבל מהו הלשון כל העוסק בתורה לשמה ולא אמר לשמו שהי' משמע לשמו של הקב"ה אבל הענין כי שם התורה הוא אמת כמ"ד אמת קנה ואל תמכור, ומה שנקראה תורה הוא ע"ש שמורה דרך, אבל שם העצמי והאמיתי שלה היא אמת, וזה מה שאמרו כל העוסק בתורה לשמה שהוא חפץ האמת וכו' וראיה לדברי שכיונתי לאמת ממאמר חז"ל (שבת ס"ג ע"א) שני ת"ח המחדדין זא"ז בהלכה הקב"ה מצליח להם, שנאמר והדרך צלח אל תקרי והדרך אלא וחדדך, ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנא' צלח ורכב, יכול אפילו שלא לשמה ת"ל על דבר אמת והאמת יורה דרכו. ע"כ דפח"ח

(כ"ד

) בשבת פ"ח א' ויתיצבו וגו' שכפה עליהם הר כו' א"ר מכאן מודעה רבה לאורייתא. והקשה המל"מ פ"י מה' מכירה להסוברים דבאונס דמיתה אמרינן אגב אונסי' גמר ומקני א"כ מה מודעה רבה איכא" (וע' בחי' חת"ס ז"ל לשבת). וראה זה מצאתי בקה"י לר"י אלגאזי (לשון חכמים אות אלף סי' פ"ו) בשם תשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ז שכ' דלא אתמר הך כללא אלא דוקא היכא שמאנסין אותו על דבר שאינו מתחייב עולמית אלא פעם א' כההיא דסקריקון שאומר לו תן לי קרקע זה ואם לאו אהרוג אותך ודאי גמר ומקנה אמנם היכא שמחייבין אותו בעול תמידי שיהא חייב בו לעולמים לא גמר ומקנה ובהכי ניחא לי' ההיא דאמרינן בפ' ארע"ק מכאן מודעה רבה לאורייתא דאע"ג דהוה אונס מיתה איכא מודעה כיון שהי' חיוב עליהם תמיד כל הימים אשר הם חיים יעו"ש

(כה

) בברכות ס"ב ע"ב הבאתי קושי' בשם ס' ארצות החיים על מאמר בן עזאי על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע דהוא סותר לברייתא (פ"ו דאבות) ועל הארץ תישן יעו"ש. וכעת מצאתי בש"ס ד' ווילנא בהגהות הגאון ר' יעקב עמדין זצ"ל על ברכות שכ' וז"ל: חוץ מן הקרקע נ"ב מפני הצנה. והא דקתני (פ"ו דאבות) ועל הארץ תישן. ההוא לאפוקי מטה כבודה א"נ לא ישכב ערום גופו נוגע בקרקע אלא בכסותו או כסת תחתיו כההיא דתנן (בריש תמיד) ופרחי כהונה איש כסתו בארץ עכ"ל

(כ"ו

) בשבת ס"ד ע"א אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו וכו' מובא בש"ס הנ"ל בשם הגאון ר' שאול קאצנעלין באגין זצ"ל מווילנא שכ' על הגמ' הנ"ל בזה"ל: ואי' בשיר השירים רבה על פסוק כפלח הרמון באותה שעה כשחזרו ממלחמת מדין התחיל משה לשבחן אפילו ריקנין שבכם רצופין מצות ומע"ט כרמון הזה. שכל מי שבא עבירה לידו וניצול הימנה ולא עשה אותה. מצוה גדולה עשה. ואצ"ל לצמתך על הצנועין ועל המצומתין שבכם ע"כ. נמצא שיש שתי מיני זכיות. א' בבחינת לא עשה עבירה. ב' זכיות ומצות ממש" כדאיתא במדרש הנ"ל. עפי"ז מיושב קושיית הטורי אבן במגילה דף ו' למה נקרא שמה רקת שאפי' ריקנין שבה מלאים מצות כרמון" וכתב הט"א וז"ל איני יודע מאי עדיפותא דטבריא בדבר זה מכל א"י וכו' הא דרשינן בפ"ד דסנהדרין דף ל"ו כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאים מצית כרמון כו' גם הפר"ח הקשה בסי' תקפ"ג על הרמ"א שכתב ונוהגין לאכול רמון ואומרים יה"ר שנתרבה זכיות כרמון. וז"ל הפ"ח אין להקשות מהא דאמרו בברכות כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבישראל כו' וא"כ מאי רבותי' הכא כו' ע"ש. ולפי הנ"ל לא קשה דאנחנו מתפללין שנרבה זכיות כרמון היינו זכיות ומע"ט ממש לא בבחינת שלא נעשה עבירות שגם זה נקרא מצות כרמון כבמדרש הנ"ל. ומתורץ ג"כ קושי' הט"א הנ"ל. דעם היות שכל ישראל מלאים מצות כרמון היינו בבחינת שהם מופרשין מעבירות. אבל מעלת טבריא היה שהיו מלאים מצות ממש כרמון. כי היתה עיר מלאה חכמים וסופרים. כדאמרינן בירושלומי והובא ברא"ש פ"ב דכתובות רבי אבהו שלח כו' ע"כ ע"כ דפח"ח

(כ"ז

) עוד שם פ"ח ע"א דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו וכו' שני כתרים וכו'. עיין מ"ש בזה בהשמטות למס' שבת אית א' בשם בית הלוי ז"ל. וכעת מצאתי עוד פי' ע"ז במהרש"א מהדורא בתרא ע"ש

(כ"ח

) בברכות ג' ע"א בשעה שישראל נכנסין לב"כ ולב"מ ועונין יהא שמי' הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו וכו. על מאמר זה אמר לי חכם א' מעיר טשענסטוכוי במדינת פולין יצ"ו. רעיון נכבד עפ"י משל. בכפר אחד הבערה ללהב יצאה ושרפה את בתי הכפר עד היסוד' וכאשר נתפרסם זה ע" מכה"ע והגיעה השמועה הנוראה לאזני איש. אחד שה' לו שם בנים ונכדים שנשארו מבלי כל. ויגמור בדעתו ליסע לשם לראות בעיניו אם יכלו עוד להציל מה מכלי הבית והבגדים אם אין. וכאשר ראה אחד משכניו הקרובים אליו גודל הצער שיש לו גמר בדעתו ליטא גם הוא. בצוותא