ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רלד

(כ'

) בירושלמי פ"ט דברכות ה"א ר' יודן אמר כו' בשר ודם יש לו פטרון אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא בא ועומד לו על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצירך שמא מכניסו ושמא מניחו, אבל הקב"ה אינו כן אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד הה"ד כל אשר יקרא בשם ה' ימלט ע"כ -- עפ"י מאמר זה העירו המבקרים לערער על תפלת מלאכי רחמים משרתי עליון חלו נא פני אל וכו' שהרי מזהיר שלא לצווח לשום מלאך יעו"ש דבריהם. אך בס' דברי חכמים על תרי עשר (דף ז' ע"ד) כתב דאין שום מקום לקושיתם. דהלא מצינו גם בגמרא מאמר זה שמים וארץ בקשו עלי רחמים וכו' וכמו כן ששלחו לר"ח בן דוסא לבקש רחמים. דמה לי אדם מה לי מלאך. וכמו כן מצינו בפירוש בתורה שאמרו למשה להתפלל אל ה' בעבורם. אך כוונת מאמר הירושלמי הוא. דבזה מובדל הקב"ה מבו"ד. דבו"ד אין יכולין לכנוס אצלו אלא כשאומרים לעבדו שישאל רשות מרבו אם ירשוהו לכנוס. ואצל הקב"ה אינו כן אלא יכולין לצווח אליו בכל עת וא"צ לצווח לא למיכאל ולא לגבריאל שישאל מהקב"ה אם יתן רשות לצווח אליו. אבל לבקש מן המלאך שהוא ויתפלל בעדו ויעורר רחמי ה' עליו מדוע לא יעשה כן זה יכול לעשות בלי שום פקפוק עכל"ה ולפענ"ד צ"ע בדבר לפמ"ש בספרי ילקה"ג ח"ג אות תפלה הג' בשם הגהות פרי חיים לדרושי רמ"ץ דרוש א' דתפלה על אחרים מטעם שליחות נגעי בה והמתפלל על אחרים הוא שלוחו של הנצרך ומתפלל בעדו ונחשב כאלו התפלל בעצמו וכו' יעוש"ה א"כ צ"ע אם יכול לעשות מלאך שליח להתפלל בעדו דהא ילפינן בקידושין מ"א ע"ב מאתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית יע"ש א"כ המלאך דאינו בן ברית איך יכול להיות שליח של האדם להתפלל בעדו וצ"ע

(כ"א

) בשבת י"ג ע"ב ת"ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנני' וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות. עיין מהרש"ל דהיינו שהיו מקבלין באהבה ובס' בן אורי למס' שבת כתב דהנה היו"ט שהיו עושין במגילת תענית על הנסים שנעשו להם, הנה היו להודות ולשבח להקב"ה על רוב הטובה שעשה עמנו להצילנו מכל אויב, ובאמת זה דומה למלך אחד שנתן אוהבו לבית הסוהר, ויצו להכות אותו מדי יום ביומו, עדי בא לסכנת מיתה, ואח"ז ריחם עליו ויוציאהו לחירות, וא"כ אוהב זה מה יש לו להודות למלך שריחם עליו ועשאהו בן חורין, הלא טוב טוב הי, לו, אם לא הי' נתנו כלום לבית הסוהר ולא היו מכין אותו מכח מות כל יום ויום בר וה"נ לכאורה מה להם לעשות יו"ט להזכירו תמיד לשבחו של הקב"ה, הלא טוב טוב הי' לנו אם לא הי' האויב שולט בנו כלל וכלל, ובטובה כזו חלילה ס"ד לומר שקילא טיבותיך וכו', וע"ז אמר שהיו מחבבין את הצרות והיינו שהיו אומרים כי כל הרע אשר בא עליהם הכל הי' לטובה מאת ה' כגין לכפרת עון וכדומה, וכיון שגם הרע הי' לטובה, ראוי לעשות יו"ט ולשבח להקב"ה על ההצלה מן הרע שמחל להם עוונם --- ובדרך הזה אמר לפרש משנת ר"ג סוף פסחים וז"ל: ר"ג הי' אומר כל שלא אמר ג' דברים הללו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה מצה ומרור. ויש לדקדק (א) וכי מניינא אתי לאשמעינן דהמה ג' דברים (ב) למה שנה מרור לבסוף הלא מתחלה מררו את חייהם ולבסוף באה הגאולה ו ונראה כי באמת יש לטעות אם אנו רוצים לשבח להקב"ה על אשר הציל אותנו ממות לחיים דע"ז מורה הפסח שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים והצילם והצילם ממות, וגם על על גאולה מעבדות לחרות דע"ז מורה המצה כמ"ש שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה א"כ מתחילה אנו צריכין לספר המרור דהיינו רוב העינוי והעבודה שהי' לאבותינו במצרים ואח"ז יש להכיר רוב טובה שעשה עמנו הקב"ה והציל אותנו מכל רעה ע"י פסח ומצה, אמנם טוב הי' שלא הי' לנו כלל עוני וקישוי שיעבוד וא"כ השבח שאנו משבחין להקב"ה היא רק על ב' דברים פסח ומצה דהיינו שהציל את אבותינו ממיתה ומעבדות, אבל על מרור אין כאן שבח כלל דטוב הי' שלא הי' שיעבוד לאבותנו במצרים ובאמת התנא למד אותנו דאינו כן רק גם על המרור יש לשבח להקב"ה, דגם העבדות והמרירות שעשו לנו המצרים הי' טובה גדולה לנו אין ערוך אלי', כמ"ש הראשונים ז"ל דעי"כ זכינו להכיר גדולת הקב"ה ולקבל התורה, כמו שפתח במתן תורה, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכיון דע"י המרור שעשו לנו המצרים נודע ה' בגדולות ובנפלאות אשר עשה כשהוציאנו משם אין לך טובה גדולה מזו, וא"כ על ג' דברים יש לנו להודות ואלו הן פסח מצה ומרור והיינו על מרור בפני עצמו יש ליתן תודה מפני שגם זה הי' לטובה, ולא שהמרור יהי' כמו טעם על השבח של פסח ומצה, דא"כ הי' צריך להזכיר מרור תחילה, רק יאמר מרור לבסוף, והיינו להורות דעל המרור לבד יש ליתן רוב תודה לה' דעי"כ זכינו להכיר אותו שהוא אלהינו ומשגיח עלינו ונתן לנו את תורתו ודו"ק היטב ע"כ דפח"ח

(כ"ב

) בברכות ל"ג ע"ב הבאתי מה שפירשתי מאמר חכם מה הוא אומר וכו' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו' התמוה מאוד כנודע. וכעת מצאתי ע"ז פי' נחמד מאד בס' כתר תורה להרה"צ מהו' פינחס ז"ל (תלמוד הגר"א ז"ל) דף ח' ע"א וז"ל: וזה מש"א בעל הגדה בשאלת הבן החכם האוהב חכמות ולידע כל דבר על בוריו, חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים כו' פי' גלה לי טעמן של מצות ה' אלקינו בכדי לידע על בוריו, מה כיוון הוא ית' במצות ציצית או בלבישת שעטנז ושילוח הקן וכן באכילת הפסח אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש כו' וכן שה תמים זכר בן שנה, הלא אין טעמן ניכר ונודע, והלא כל החכמות החיצוניות טעמן ניכר ומתוקים וערבים לנפש כמ"ש שהמע"ה נופת תטופנה שפתי זרה שהם לפי הנראה מתוקים כדבש ונופת צופים, ועכ"פ למה זה אסרה תורה לאחוז בזה וגם בזה, אלא אחר שאמלא כרסי מתורה ומצות אלקינו, אלך ואטייל בחכמות ולימודים החיצונים המתוקים, על זה אמר ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח והוא שאין מפטירין אחר הפסח אפילו מיני מתיקה, פ' לא מבעי אם יאמר אדם לא אוכל את הפסח לגמרי ואאכול במקומו מיני מתיקה שבוודאי לא קיים מצותו, אלא אפילו אחר הפסח פי' אחר שמילא את כריסו באכילת הפסח כמצותו אין מפטירין אפיקו מיני מתיקה, והטעם שבודאי יפגום המתיקות לטעם הפסח, והתורה לא למתיקות כיוונה רק שישאר טעם הפסח בתוך פיו, כן הוא הדין ממש בנופת ומתיקות השפתי זרה, לא מבעי אם תבגוד באשת נעוריך היא התורה, ותחת אשה תיקח זרים ותחבק חק נכרי' בודאי