ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רכז

תשובה לרב אחד. גי"ה הגיעני והנה שאל באחת ועלתה לו קושי' עצומה במס' ב"מ דף פ"ד ע"ב דר"א בר"ש צוה לאשתו שלא תקברנו אלא תשכיבהו בעלייתו ולא תפחד ממנו (אגניין בעליתאי ולא תידחלין מינאי) וכתב המהרש"א בח"א אע"ג דקבורת המת מצוה היא כו' מ"מ לא היה חש ר"א על הקבורה דבסנהדרין מ"ו ע"ב איבעי' להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה והוא כבר בא לידי נסיון שאין רמה ותולעה ישלוט בו ולא יבא לידי בזיון וכפרה נמי לא הוה צריך דיסורין שהיה לו היו ממרקין ומכפרין עליו עכ"ל. וע"ז הקשה מר כיון דהקדים המהרש"א דקבורת המת מצוה היא איך ניחא לי' ליישב עפ"י האיבעיא בסנהדרין הנ"ל הא גופא קשיא מאי איבעי' להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה הרי גזיה"כ הוא דכתיב כי קבור תקברנו וכן הקשה בחידושי הר"ן לשם ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תש"פ ומה שתי' כבר דחה בהגהות הגאון מהר"צ חיות ז"ל לשם ע"ש, ויפה העיר

ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש בתשי' כתב סופר ז"ל ח"ב ליו"ד סי' ק"פ ביישוב ד' הרמב"ם ז"ל פי"ב מה' אבל ה"א אם צוה שלא יקברו אותו אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנא' כי קבור תקברנו, [א"ה בהגמיי' לשם כתב ע"ז "ואשה אינה חייבת בקבורת בעלה, וצ"ע מה בעי בזה, ואולי כוונתו ליישב דלא תיקשי על הרמב"ם דא"כ איך שמעה אשת ר"א בר"ש שלא תקבור את ר"א בעלה, וע"ז כתב הגמיי' דאשה אינה חייבת בקבורת בעלה, ואחרים לא ידעו כלל שמת, כנלע"ד בדרך אפשר ודו"ק], והקשה הלח"מ דהא מבואר בגמ' דלטעמא משום כפרה שומעין לו הגם שהוא מצוה, ואיך כ' הרמב"ם דאין שומעין לו משום דמצוה הוא, ותירץ הכתב סופר ז"ל דס"ל להרמב"ם דהאבעיא לא קאי רק לר"י משום רשב"י (דיליף לעיל מיני' קבורה מן התורה מכי קבור תקברנו) שהוא סתם ר"ש דס"ל דרשינן טעמא דקרא להקל, לדידי' איבעי' להו אי דרשינן טעמא דקרא משום בזיון או משום כפרה ונ"מ כשמצוה אל קברוהו לטעמא משום כפרה שומעין לו והולכין להקל עפ"י טעמא דקרא, וכ"ז לר"ש, אבל לפי"מ דקיי"ל בכל מקום דלא דרשינן טעמא דקרא להקל גם כאן אין לנו לדרוש טעמא דקרא להקל וליכא למבעיא כלל וא"ש דכתב הרמב"ם דמצוה הוא ואין לנו לדרוש טעמא ע"כ דפח"ח. ומעתה י"ל דכמו דאמרי' בש"ס סוכה ל"ג ע"ב ר"א בר"ש סבר לה כאבוה דאמר דשא"מ מותר וכן אמרי' בסנהדרין ע"ד ע"א ר"א בר"ש סבר לה כאבוה דאמר עונשין מן הדין יע"ש, ה"נ ס"ל כאבוה דאמר דרשינן טעמא דקרא להקל, וממילא שפיר כתב המהרש"א דאע"ג דקבורת המת מצוה ס"א מ"מ לא הי' חש ר"א על הקבורה דבין טעמא דקרא הוא משים בזיונא ובין הוא משום כפרה לא הוה ר"א בר"ש צריך קבורה לפי מה דס"ל כאבוה דדרשינן טעמא דקרא להקל וא"ש בעזהי"ת

עוד שאל מר להבינהו דברי חז"ל במ"ר בראשית פרשה ח' אמת אמר אל יברא כו' מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה כו' והקשה ביפה תואר למה לא השליך שלום שג"כ אמר אל יברא ותירץ שא"צ לפי שנששר שלום גבי תרי (ר"ל צדק וחסד שאמרו יברא) ויכריעו נגדו, וע"ז הקשה מר אכתי קשה למה לא השליך שלום בתחלה וישאר אמת גבי תרי ויכריעו נגדו, ויפה העיר. וכבר מפורסם קושי' זו בפי העולם

והנני לכתוב לו מה ששמעתי מהחכם מר מרגליות נ"י מק"ק זאוויערצע במדינת פולין יע"א תירוץ נחמד ע"ז עפ"י הכלל שבידינו דלא אזלינן בתר רוב דיעות אלא בדבר שהיא נוטה לכאן ולכאן, אבל היכא שידענו שכן הוא האמת, בזה אפילו אלפים ורבבות בני אדם יאמרו להיפוך לא אזלינן בתרייהו אעפ"י שהם הרוב [עד"מ אם אחד יודע שזה הדרך הוא מוביל לעיר פלונית, בזה אעפ"י שאלף בני אדם יאמרו לו, לא זו הדרך, בודאי לא ישמע להם, כי נגד האמת לא מהני רוב, וכ"כ מרן ח"ס ז"ל בתורת משה פ' משפטים בפסוק לנטות אחרי רבים להטות, דדוקא היכא דאיכא "לנטות" כלומר שיש נטייה לכאן ולכאן. שם אחרי רבים להטות, אבל לא נגד האמת יעו"ש,] וא"כ היה הקב"ה מוכרח להשליך אמת ארצה, ולא שלום, דאם אמת היה נשאר בשמים והיה אומר אל יברא, לא היה מהני רוב דיעות של צדק וחסד שאמרו יברא, כי נגד "אמת" לא מהני רוב, לכך השליך אמת ארצה, ונגד שלום שאמר אל יברא כבר הי' מהני הרוב של צדק וחסד שאמרו יברא ודפח"ח

ובגוף דברי המדרש הלז כתב בס' דברי שאול על אגדות הש"ס בסוף מס' ברכות, דאחר שהשליך השי"ת אמת ארצה שוב לא היה צריך להשליך שלום, כי חסד אמר יברא שכולו חסדים, ואמת אמר אל יברא שכולו שקרים, כלומר גם שהחסד שאדם עושה הוא שקר יען שמצפה לתשלום גמול וא"כ סתם חסד אינו אמת שעושה למענו. והנה שלום אמר אל יברא שכולו קטטה ובאמת לא נוכל לומר על העולם שכולו מלא קטטות, כי לעיני בשר אף השונאים היותר גדולים נראים כאוהבים רק יען שבלב הם שונאים זה לזה יש לומר שכולו קטטה יען שמצד האמת הוא כולו קטטה, אמנם אחר שהשליך השי"ת אמת ארצה, שוב אין לומר שכולו קטטה דהא אף השונאים הגדולים נראים כאוהבים, וכן החסד אף שמצד האמת אינו חסד יען שמצפה לתשלום גמול ועושה למענו אמנם אחר שהשליך אמת ארצה, החסד הוא חסד, ושפיר י"ל שכולו חסדים, ולכך נברא העולם ע"כ דפח"ח ש"י

ומאן אמרתי – ושוב מצאתי ב"ה שגם השל"ה הקדוש במס' פסחים כתב כן וז"ל שם וקשה למה הוצרך הש"י להשליך אמת ארצה, הלא מדותיו של הקב"ה שהוא מטה כלפי חסד כשזכיות ועוונות שוות, וגם בכאן היו שקולים צדק וחסד אמרו יברא ואמת ושלום אמרו אל יברא. הענין הוא דלבריאת האדם היה בהכרח להיות בו איזה זכות. והמתנגדים השיבו שלא יהי' לו שום זכות כי חסד אמר יברא בזכות החסד ואמת