ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א כב

פי' הפסוק כך הוא. כי בהנהגת האב עם הבן יש ב' פנים. יש מכהו ורודהו על כל עון ועל כל חטאת תיכף ביום אשמתו. ויש שאינו מייסר אותו תיכף רק ימתין ויתעכב ע"ד וביום פקדי כו', וההבדל כי הנער אשר אביו מייסרהו תיכף אחר החטא, בהכרח יגיע אליו מן המוסר, יותר מאשר יגיע אל הנער הב' אשר אביו ייעד לייסרו לימים רבים ולעתים רחוקות. כמאמר (קהלת ח') אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני אדם לעשות רע. והנה בימי משה רבינו ע"ה התנהג ית' עם ישראל לייסר ולענוש תיכף ומיד. אחר העגל ויגוף ה' את העם. ואחר המרגלים והמתאוננים ועדת קרח היה בכולם העונש סמיך אל החטא. משא"כ אחר שמת משה היה העונש לימים רבים ולעתים רחוקות. וז"ש הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מיתי. וביאר זה ואמר כי ידעתי אשר באם אחרי מותי תשחיתו. וקראת אתכם הרע רק באחרית הימים לא תיכף וא"כ אני דן קל וחומר, ומה אם בעודני חי עמכם שהיה לכם העונש תיכף ועכ"ז חטאתם, וכש"כ אחרי מותי כשיהי' העונש רק באחרית הימים, עכ"ד ודפח"ח. ולפי"ז י"ל דקרא ה"ק ועתה ישראל וכו' כלומר אין הקב"ה שואל ממך יראה גדולה דהיינו יראת הרוממות, כי אם ליראה אה ה' דהיינו יראה קטנה יראת העונש כמש"ל בשם מעשי ה', וע"ז מקשה הגמ' אטו יראה ואפילו יראת העונש מילתא זוטרתא היא, דהא חזינן דבני אדם אין יראים את ה' יראת העונש, וכמאמר אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני אדם לעשות רע, ומתרץ אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, כלומר ודאי בשאר דורות דהעונש על החטא בא רק לימים רבים ולעתים רחוקות, יראת העונש לאו מילתא זוטרא היא,. אבל בדור המדבר שהי' לגבי משה, כלומר בזמן משה, שאז היה העונש תיכף סמוך אל החטא ודאי יראת העונש מילתא זוטרתי היא, וא"ש ודו"ק כי פי' נכון הוא בעזהי"ת. (וע"ע בזה בספר אוהל יעקב עה"ת פ' עקב, ובס' שער בת רבים לשם, פירושים שונים בזה ואין להאריך)

נאמר ר' זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי ומשתקין אותו, מיתבי הקורא את שמע וכופלה ה"ז מגונה, מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן לי', לא קשיא הא דאמר מילתא מילתא ותני לה והא דאמר פסוקא פסיקא ותני ליה, פי' רש"י מילתא מילתא כל תיבה ותיבה חוזר ושונה מגונה הוי ולא משתקינן לי', פסוק שלם ותני ליה משתקינן לי' דמחזי כשתי רשויות, ותוס' כתבו בשם בה"ג ור"ח שפי' בהיפך. פסוקא פסוקא אין משתקין אותו מיהו מגונה הוי, אך לשון הגמרא לא משמע כפי' עכ"ל התוס'. וכתב המהרש"א ז"ל לא ידענא היאך לא משמע כפי' יעו"ש. אמנם בלקוטים מהגר"א ז"ל בס"ס דבר איוב כתב לפרש דברי התוס' כי ידוע אשר תיבה נקראת לשון נקבה תיבה אחת, ופסוק נקרא בלשון זכר פסוק אחד. והנה לשון הברייתא הקורא את שמע וכופלה, מדאמר לשון נקבה ודאי הוראת המאמר על מילתא מילתא, ולכן יפה תירץ המתרץ לא קשיא הא דאמר מילתא מילתא ותני לה (לשון נקבה) כפירש"י כל תיבה ותיבה חוזר ושונה, והא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה (לשון זכר) ובעכ"ח מוכרח כפי' רש"י אשר ברייתא דהקורא את שמע וכופלה בדאמר מילתא מילתא וקאמר ה"ז מגונה, ולא משתקינן ליה רק בפסוקא פסוקא, ודו"ק. [ ודרך אגב אעתיק גם מ"ש בליקוטים הנ"ל על הגמרא דלעיל דף כ' ע"ב. רב אדא בר אהבה חזיי' לההיא כותית דהוה לבישא כרבלתא בשוקא כו' קם קרעי' מינה, שיימוה בד' מאה זוזי, אמר לה מה שמך אמרה לי' מתון, א"ל מתון מתון ו ד' מאה זוזי שויא, והמאמר פלא, הלא כמו כן אם היה משלש את השם היה שש מאות, ואם היה אומר עשרה פעמים מתון היה עשרים מאה זוזי, אבל בגמרא של רבינו הגאון ז"ל נמחק תיבת מתון הב', ורב אדא בר אהבה שחייבו אותו לשלם ארבעה מאה זוזי, ושאל אותה מה שמך ואמרה לי, מתון, התפלא ואמר, וכי מתון ארבעה מאה זוזי שויא, הלא מתון אינו רק ב' מאה זוזי, ודפח"ח]

א"ל ר"פ לאביי, ודלמא מעיקרא לא כוון דעתיה ולבסוף כוון דעתיה, א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא, אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן לי' במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתי' -- מלת מעיקרא הב' כבר נראה כמיותר, אמנם דע כי מצאנו עיקר חיוב הכוונה בק"ש רק בפסוק ראשון כמאמר רב נחמן לדרו עבדו לעיל י"ג ב' בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן וכן בתפלה לקמן ל"ד ב' ובלבד שיכוון באבות. והטעם בזה נראה ע"ד שאמרו לעיל כ"ט א' בטעם שאין אומרים הביננו במוצאי יו"ט כיון דאתי בתחלת צלותא לא אתי לאטרודי, והדמיון בזה לאחד שהי' תובע לחבירו סך גדול והזמין אותו לב"ד ואחר כל הטענות והתנצלות יצא הדין שישלם לו מעט מעט ובכל שבוע יתן לו כך וכך עד אשר ישלים כל הסך. והנה במשך הימים אם יזדמן אשר בשבוע אחד לא יתן לו את חיקו, יש לו התנצלות אולי שכח ואולי לא הי' ביכולתו ומתחלה הי' חושב שיהי' לו, לא כן אם מיד בשבוע ראשון לא נתן כפי אשר התחייב, זה יורה על עוצם פשיעתו כי בזדון לבו אינו משלם. כן אם באמצע ק"ש או באמצע תפלה לא כיון לבו יש עליו התנצלות, כי יצרי לבו התעו אותו והטרידו את מחשבתו, לא כן בק"ש בפסוק ראשון ובברכה ראשונה של תפלה שאין טרדה בהתחלה אם לא במרד ובמעל, לכן אם מיד בהתחלה לא כוון דעתי' מחינן לי' במרזפתא דנפחא כי ודאי לא הכין לבו כל מאומה, וז"ש אי לא כוון דעתי' "מעיקרא" מחינן לי' וכו', (העתקתי מס' אוהל יעקב פ' אמור ודפח"ח)

ל"ד: במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד -- עיין בחי' אהבת איתן שבגליון הע"י לכאן שכתב דמיירי בעושה תשובה מאהבה כו' עיי"ש. והנה לפי דבריו י"ל טעם פשוט דגדלה מעלת הבע"ת על הצ"ג, משום דבתשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות, וא"כ יש לו זכיות הרבה יותר מאשר יש להצ"ג, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה כל כך מצות כמו הרשע עבירות, וכיון שע"י תשובה מאהבה נתהפכו כולם לזכיות, א"כ יש לו זכיות יותר מלהצ"ג, ולכך במקום שבע"ת עומדי' אין צ"ג וכו', [ושו"ר שכבר כתב כן בס' יד יוסף בשם ס' סמא דחיי יע"ש] -- ובס' קול ארי' להגאון אבדק"ק בילסק יע"א כתב, דלכן גדלה מעלת הבע"ת, יען שזכיותיו באו מכח זדונות, והזדונות כולם עשאם בהתלהבות ובשמחה גדולה וכולם נעשו זכיות, וזכיות כאלו בהתלהבות כזה, אין לשום צדיק בעולם, ולכך במקום שבע"ת עומדי' אין צ"ג יכולים לעמוד ודו"ק --- וע"ע באוהל יעקב ובס' ארץ צבי מ"ש בזה עפ"י משל ואין להאריך -- ועיין בבראשית רבה סוף פ"ב ר' אבהו אמר כו' כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים, וכתב בידי משה בשם היפ"ת פי' אם צדיק גמור עדיף או בעל תשובה עדיף עכ"ל, וצ"ע קצת דלפי"ז סבר ר' אבהו דצדיק גמור עדיף, וכאן מבואר בגמ' דר' אבהו סבר דבעל תשובה עדיף -- ואולי תרי ר' אבהו הוו, ויגעתי ומצאתי בגליון מביא התלמוד שכ' דג' ר' אבהו הוו ע"ש: (שוב עיינתי שנית