ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א כא

גדולים של הקב"ה וכמ"ש מחי' מתים ברחמים רבים א"כ נבילה דהיינו נפל כנ"ל טובה הימנו וא"ש ודו"ק

ותודיענו ה' אלהינו את משפטי צדקך ותלמדנו לעשות חוקי רצונך ובסידורים שלנו הנוסח, ותלמדנו לעשות בהם חוקי רצונך, ופירשו הראשונים הכוונה דמשפטים היינו המצות שכליות ששכל האדם מחייב לעשותם, וחוקים היינו המצות שהם גזה"כ וחק בלי טעם, אמנם גם המצות שכליות צריך לקיים בתורת חק, כי מלבד הטעם הנגלה ומובן בשכל, יש להקב"ה בכל המצות טעם כמוס ונסתר שאינו נגלה בלתי לה' לבדו, ולכן צריך לקיים הכל מצד ציווי השי"ת, וז"ש ותודיענו ה' אלהינו את "משפטי" צדקך, דהיינו המשפטים המובנים בשכל, אמנם ותלמדנו לעשות "בהם" דהיינו בהמשפטים גופא, "חוקי" רצונך, על דרך חק בלי טעם, ולא מצד הטעם המובן בשכל ודו"ק --- ובדרוש לשבת הגדול פירשתי בזה מאמר המגיד חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והוא פלא, אמנם להנ"ל א"ש דכבר כתבו המפורשים דשאלת החכם מה העדות וה והחוקים והמשפטים וגו' היינו דהלא הי' די להשי"ת לצוות על העדות והחוקים בלבד, אבל המשפטים שהם מצות שכליות לא הי' צריך לצוות עליהם, כי גם בלעדו יגזור השכל לקיימם, אמנם התשובה לזה כי גם במצוות השכליות צריך לקיים רק מצד גזירת הבוי"ת, ומצד הטעם הכמוס אצלו ית', ואסור לנו לחשוב כי הטעם הידוע לנו ומובן בשכלינו הוא עיקר הטעם, והראי' לזה מהלכות הפסח אין מפטירין אחה"פ אפיקומן, שאסור לאכול אחר הפסח מיני מתיקה, ולכאורה לפי הטעם שכ' הרא"ה בס' החינוך מצוה ז' דלכן נצטוינו לאכול הפסח צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל כדי למלא בטנם, ואנו שאוכלין הפסח לזכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי להתנהג באכילתו דרך חירות ושררות עכ"ל יעו"ש, אינו מובן כלל למה אסור לאכול אחר הפסח מיני מתיקה, שאם רצה הקב"ה שנאכל צלי כדרך מלכים ושרים, א"כ אדרבה הי' לנו לאכול אחר הפסח מיני מתיקה שקורין (דעססערט) כדרך שהמלכים ושרים אוכלין, אלא ודאי מוכח דמלבד טעם שכ' החינוך הנ"ל על אכילת צלי, יש עוד טעם אחר כמוס ונעלם שאין ידוע רק להבוי"ת, וכמו כן בכל המשפטים, ומיושב קושי' החכם למה הי' צריך השי"ת לצוות על המשפטים, וז"ש חכם מה הוא אומר וכו' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו' וא"ש ודו"ק

ההיא דנחית קמי' דרבה ואמר אתה חסת על קץ צפור חום ורחם עלינו [במגילה כ"ה א' הוזכר גם אתה חסת על אותו ואת בנו חוס ורחם עלינו, ובס' בית נתן שנדפס מחדש שבו הובאו הגהות עפ"י גמרא כת"י ישן נושן נאמר שבגמ' כ"י כתוב גם בברכות כמו במגילה] אמר רבה כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למרי' א"ל אביי והא משתקין אותו תנן. ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי– וכבר צווחו בה קמאי דקמאי מאי חדודי איכא בזה לידע מה דמפורש במתניתן, (ועיי' בענף יוסף שהראה לעיין תי' ע"ז בס' עמק ברכה בליקוטים דף ל"ט ואינו תח"י), והנה גם הצל"ח ז"ל כאן הביא קושי' זו ונדחק ביישובה. אך בשו"ת בנין ציון החדשות סי' קנ"ב כ' עפ"י הנוסחה בגמ' כ"י הנ"ל, דבר נכון ונחמד, דהנה גם על ההוא דנחית קמיה דרבה יש לתמוה איך טעה בדבר המפורש במשנה, אבל י"ל דשם במגילה איתא על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מ"ט פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר"י בר אבין ור"י בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות, ופרש"י מטיל קנאה לומר על העופות חס ועל הבהמות וחיות אינו חס עכ"ל. והנה יש לחשוב שיש נפקותא בין ב' הטעמים, אם מזכיר קן צפור וגם אותו ואת בנו, דלטעם עושה מדותיו של הקב"ה רחמים גם זה אסור, אבל לטעם שמטיל קנאה במ"ב יהי' זה מותר, שהרי מזכיר שעל העופות חס בקן צפור ועל הבהמות חס באותו ואת בנו וא"כ אין כאן מטיל קנאה. אבל באמת מוכח דגם זה אסור דהא תנן משתקין אותו, ולשון זה משמע כשהוא מתחיל לומר כן אין מניחין אותו לסיים אלא משתקין אותו, וא"כ אי ס"ד דכשמזכיר קן צפור וגם או"ב מותר, למה משתקין אותו כשהתחיל לומר על קן צפור כו' דלמא יאמר אחר זה גם על אותו ואת בנו חסת, ולכן לא בלבד שלא יהא חיוב לשתק אותו, אלא אדרבה יהא איסור לשתק אותו דכשמשתקין אותו עכ"פ התחיל בקלקול, לכן יאמרו לו שיסיים גם באותו ואת בנו לתקן את הקלקול. אלא עכ"ח מוכח דגם כשמזכיר שניהם אסור דגם בזה שייך הטלת קנאה. או משום דאין החמלה שוה בשניהם או מפני שמטיל קנאה בחיות ועופות ובהמות טמאים. ולפי"ז י"ל דמהאי מרבנן ודאי לא נעלמו המשניות, רק שהוא רצה להראות טעמו וחריפותו קמיה דרבה, שהוא סובר דטעם דעל קן צפור כו' משום מטיל קנאה במ"ב. ולכן הזכיר שניהם ק"צ ואוא"ב וחשב דבזה אין קפידא. ורצה רבה לנסות לאביי אם לא ירגיש בטעות של האי מרבנן. ושיבח אותו כמה ידע האי מרבנן לרצויי למארי' כאלו רצה שיודע לשבח להקב"ה גם במה שנראה אסור מדין המשנה אבל אביי הבין ואמר לי' והא משתקין אותו תנן. ומדמשתקין אותו ואין מניחין אותו לסיים. מוכח דגם להזכיר שניהם אסור כנ"ל. ולכן שפיר מסיים ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי. דבאמת יש חידוד בזה במה שהוציא האיסור מלשון משתקין, ע"כ דפח"ח. וע"ע בחידושי חתם סופר ז"ל על חולין, דף מ"ב בדפי הספר, ד"ה ואיידי דאיירי וכו' מ"ש בזה ע"ש וינעם לך]

אמר ר"ח הכל ביד"ש חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל כו', אטו יראה מלתא זוטרתא היא כו', אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא עיין מ"ש בזה בס' טל אורות דפוס פ"פ דאדר (דף ז' ע"ב) יעו"ש ובדמשק אליעזר פ' עקב (אות ל"ה) הביא פירושים שונים בזה יעו"ש. ובשם הרב בעל מעשי ה' מביא בס' ילקוט אליעזר על תהלים (סי' קכ"ח) כי בפ"א מצינו ירא את ה' ופ"א כתיב ירא ה', והחילוק ביניהם דמי שירא ה' מיראת העונש נקרא ירא את ה', ומי שירא ה' יראת הרוממות מפני גדולתו ית' לבד הוא נקרא ירא ה', ע"כ אמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ירא אלהים ולא ירא את אלהים שאם הי' יראתו מפני עונש לא הי' מקריב בן יחידו כמובן, ואמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה', בעת ההיא בתחלת קבלת התורה אין הקב"ה מבקש מהם רק יראה קטנה ע"כ אמר ליראה את ה' ואמרו חכז"ל לגבי משה מילתא זוטרתי הוא יראה כזו עכ"ל – ולפענ"ד נראה לבאר ביתר שאת, עפימ"ש בס"ס דבר איוב מהגר"א ז"ל, בפסוקים (ס"פ וילך) הן בעודנו חי עמכם היום ממרים הייתם כו' ואף כי אחרי מותי כו' כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו כו'. והק"ו צריך טעם. ב' איך אמר משה כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון על דבר התלוי בבחירה. ואמר הגאון ז"ל