ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א ריח

"אחנא תגרי אזבוני מיבדקי" אחינו הסוחרים. על הזבין וזבין, כלומר מקחם וממכרם ומשאם ומתנם, הם נבדקים ונשאלים בעולם העליון, נשאת ונתת באמונה, והיאך יוכלו לעמוד ביום תוכחה, לכן החי יתן אל לבו, להיטיב דרכיו ועניניו במסחר ומשא ומתן, למען לא ייעול בכיסופא קמי מלכא קדישא יתיש' וק"ל:

(ו) נשי דשכנציב אמרי רהיט ונפיל ואמברי זיפותא יזיף -- נלע"ד הכוונה, דהאדם רהיט ורץ כל ימיו אחר פרנסתו שיהי' לו לחם לאכול ובגד ללבוש, ולבסוף הולך ערום מן המצות בלא לבושי יקר להנשמה בעוה"ב, והוא מוכרח ללות ולהשאיל לו כתנות אור לנשמתו מאת העומדים סביב למטתו וכמש"ל על המאמר חשיול אצטלא דמלתא לבר חרי דשלימא זוודיה" עיי"ש, וז"ש רהיט ונפיל ואמברי זיפותא יזיף, כצומר רץ כל ימיו אחר לחם לאכול ובגד ללבוש, ועתה נפל והולך ערום בלא לבושי יקר לנשמתו, ורק אמעברא במקום מעברות מעוה"ז לעוה"ב טרם יושלך עפרו לקבר, זיפותא יזיף מוכרח ללות ולשאול אצטלא דמלתא מאת העומדים סביב למטתו, ורק הלבוש שמשאילים לו אחרים הוא שמלתו לאורו ולא הלביש שעשה לו בעצמו בחיים חיותו, וכדאי בזיון וקצף, וק"ל:

(ז) נשי דשכנציב אמרי מותא כי מותא ומרעין חיבוליא, (בע"י הגירסא מותא כמותא ומרעא חיבוליא ובגמ' איתא ומרעין חיבוליא), ופרש"י האיסורין הן בבית, ודבריו מחוסרין הבנה, והביא בהגהות מהר"ר כבי חיות ז"ל בשם רבו הנאון מהו' אפרים זלמן מרגליות ז"ל, כי ט"ס נפל בדברי רש"י ז"ל, וצ"ל היסורין הם רבית כי חיבוליא תרגום של נשך, ואמרו נשי דשכנציב כל אדם מת, ומרעין, היינו היסורין הם חיבוליא היינו רבית, והמדפיסים הציגו תחת רבית תיבת בבית וזה אמת ושוב מצא כן בערוך וכו' עיי"ש -- ולפי גירסת העין יעקב הנ"ל נלע"ד עפ"י משאחז"ל שכל המלוה ברבית אינו חי בתחיית המתים, ועיין בבעל הטורים פ' בהר (סימן כ"ה פסוק ל"ו) עיי"ש, וז"ש מותא כמותא כלומר כל אדם מת, אבל יש עוד תקוה שיקום ויעמוד לגורלו לקץ הימין, אבל "ומרעא חיבוליא" רע ומר אם הלוה ברבית דהיינו חיבוליא, שאז לעולם לא יקום מקברו ומיתתו תהי' מיתת עולם ר"ל, וק"ל. (ובזה נתבארו בעזהי"ת כל השבעה מאמרים של הנשי דשכנציב, אשר בלתי ספק כוונה עמוקה טמון בדבריהם, דאל"כ הני נשי במאי קא זכיין שהובאו דבריהם לזכרון בהיכל ה' הגמרא הקדושה]:

סליק מסכת מועד קמן בס"ד. מסכת חגיגה ב. סומא באחת מעיניו פטור מן הראיי' -- פירש בס' נועם אלימלך, דכל זמן שאדם אינו מכיר שפלות עצמו אינו יכול להכיר גדולת הבורא ית' ולכן נתן הבורא ב"ה לאדם ב' עינים, כדי שבאחד יראה שפלות עצמו, ובב' יראה גדולת הבורא, אמנם הסומא בא' מעיניו שאינו רואה שפלות עצמו פטור מן הראיי' שעיקר תכלית הראיי' כדי להתבונן בגדולת הבורא ודפח"ח:

ד:

רב הונא כי הוה מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו דכתיב כי תבאו לראות פני וגו' -- כתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים וז"ל. פי' דרב הונא ס"ל כרבנן דסומא בא' מעיניו חייב, וא"כ קרא דיראה יראה אין לימוד רק שכביכול מצפה לראות כל זכורך עכ"ל, (וע' במהרש"א ז"ל לכאן), ועפ"י דבריו הנה נתחזקה ביותר קושי' הגאון בעל מנחת חינוך ז"ל במצוה ת"צ מדוע פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חגיגה ה"א כריב"ד משום ר"י דסומא בא' מעיניו פטור מראיי', מאחר דרבנן פליגי עליו דר"י א"כ יחיד ורבים הלכה כרבים (וכמ"ש בטו"א באבני שוהם לחגיגה ב' ע"ש), ולדברי החיד"א ז"ל דגם רב הונא ס"ל כרבנן תיקשי ביותר היאך פסק הרמב"ם ז"ל דלא כרבנן וגם דלא כרב הונא וצע"ג שו"ר דאולי יש ליישב בזה דעת הרמב"ם ז"ל שם דמפיק לי' מפסוק בבוא כל ישראל ליראות (כתיב לראות וקרינן ליראות) כשם שהן באין להראות כו' כך הם באים לראות כו', והקשה הלח"מ למה כתב פסוק דבבא כל ישראל לראות ולא כתב פסוק הנזכר בגמ' מיראה יראה עיי"ש. ולפי הנ"ל ניחא דמפסוק יראה יראה אין ראי' די"ל כרב הונא שכביכול מצפה לראות כל זכורך. לכן יליף לי' הרמב"ם ממאי דכתיב עוד הפעם בבוא כל ישראל לראות ליראות דאייתר לדרשא כשם שהן באין להראות וכו' דזה שכביכול מצפה לראות כל זכורך כבר נשמע מיראה יראה, וא"כ ממילא מיושב נמי קושי' המנחת חינוך די"ל דטעמא דרבנן דפליגי על ר"י היינו נמי מטעמא דרב הונא. א"כ ממילא א"א לפסוק כרבנן דהא איכא עוד פסוק אחר דבבוא כל ישראל ליראות ודו"ק כי קצרתי

רבי אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו בפניו, ומה תוכחה של בו"ד כך, של הקב"ה לא כ"ש ובמדרש רבה פ' ויגש איתא יוסף קטנן של שבטים הי' וכו' (ומובא כאן בפי' הרי"ף ז"ל) ועיין מ"ש בזה בתל תלפיות משנת תרע"ב לפ"ק אות נ"ח בשם מר ידידי הרבני הה"ג מהו' צבי פריעדמאן נ"י מברעזאווא ודפח"ח. ועיין בספר עיון יעקב שהקשה על הגמ' מה ק"ו הוא זה הלא כתיב בש"ב נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה והניח בצ"ע. ולפימ"ש בעץ יוסף בכאן בשם כזה"ק כי ביום הדין יסתמו טענותיו כלפי המקטריגים בב"ד של מעלה א"ש

ה. רבי יוחנן כי הוה מטי להאי קרא בכי והי' כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות עבד שרבו ממציא לו רעות תקנה יש לו -- פירש המגיד מדובנא