ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א ריז

ביאור שבעה מאמרים של הני נשי דשכנציב. (א) אמר רבא נשי דשכנציב אמרי הכי "ווי לאזלא ווי לחבילא". עיין בעיני יצחק שבגליון העין יעקב לכאן, וקרוב לזה כ' באורח ישרים (ורובו ככולו כתוב בס' לשמוע בלימודים) דאם הנפטר הי' אדם רשע כיוונו בזה "ווי לחבילא" ווי להולך הזה עם משא העונות שנושא עמו בקבר, ואם הנפטר הי' אדם כשר וצדיק אמרו ג"כ בלשון הזה "ווי לחבילא" חבילא הוא משכון, והספידו ווי להמשכון הזה שנתמשכן בעבור עון הדור. ואולי י"ל עוד דחבילא היינו חבורה שנקשרים זה בזה בחבלי אהבה וידידות, וכלשון חז"ל נתפרדה החבילה דהיינו החבורה. וירמוז למ"ש חז"ל בשבת ק"ו אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה עיי"ש, וז"ש "ווי לאזלא" ווי להולך, וגם ווי לחבילה" יען שכולם צריכים לדאוג ולירא במות אחד מן החבילה וק"ל:

(ב) נשי דשכנציב אמרי אמרי גוד גרמא מככא (פירש"י נפלו הלחיים) ונמטי מיא לאנטיכי (פירש"י כלומר הדרי מיא למפרע כלפי מעלה). וכתב המרש"א ז"ל פרש"י אינו מובן לי. ולפענ"ד נראה כוונת רש"י ז"ל כי מי שנפלו לו לחייו ושיניו ואינו יכול לאכול, צריך לזונו במים שמבשלים באנטיכי קאפע"ע וטהע"ע וכדומה, וכן הנפטר שוב אין יכול ליזון עצמו במאכלים גשמיים, כי נפלו לחייו ושיניו, ועל כן אין יכול לחיות בעוה"ב אלא ממי התורה, כמחז"ל אין מים אלא תורה, כי התורה היא מזונו ולחמו בעולם הנשמות וכמו שהלחם הוא מזון הגוף בעוה"ז כן התורה היא מזון הנפש בעוה"ב וממנה תיזון ותחי' וז"ש "גוד גרמא מככא" עכשיו בעת פטירתו אין יכול לזון עצמו במאכלי הגוף כי נפלו לחייו ושיניו, ועל כן "ונמטי מיא לאנטיכי" צריך לאמטויי מים של תורה דהיינו מזון רוחני, לאנטיכי שממנו יזון עצמו בעוה"ב, וז"ש רש"י כלומר הדרי מיא למפרע כלפי מעלה, פי' המים של תורה ששתה ולמד בעוה"ז, חוזר למפרע כלפי מעלה, להיות חי וניזון ממנו בעוה"ב, וא"ש בעזהי"ת (ג) נשי דשכנציב אמרי שיול אצטלא דמלתא לבר חרי דשלימא זוודיה -- כ' באורח ישרים הנ"ל, כלומר כל אחד מהעומדים לפני הנפטר יראה להשאיל ממעשיו להנפנטר הזה. והוא כי מהמצות שהאדם עושה נעשה לבוש יקר להנשמה בעוה"ב (עיין ילקוט הגרשוני ישעי' בשם יד יוסף על הפסוק כי צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו וגו' עיי"ש), ובזה שמתעוררים בהספדו ועושים תשובה או נותנים צדקה או לומדים משניות לזכות נשמת הנפטר בזה יש לה תועלת גדולה אחר המות בשעה שהוא בעצמו אינו יכול לזכות עוד את נשמתו באיזה מצוה, והיו אומרות עליו כי כל אחד מהעומדים סביב למטתו יראה להשאיל איזה דבר מצוה לזכות בזה נשמת הנפטר ולעשות לה לבוש יקר. וז"ש "שיול אצטלא דמלתא לבר חדי", להנפטר אשר הוא עתה בעצמו בן חורין ממצות כמאמר חז"ל במתים חפשי וכו' "דבשלמא זוודיה" כי מעתה לא יכיל עוד להכין צדה לנפשו לאורתא רחיקא וזוודא קלילא -- ובספר רמת שמואל מהדרשן ר' יצחק אלי' לאנדא מווילנא (הספד על הגאוון בעל הגהות וחדושי הרש"ש ז"ל (כתב דנימוס העולם כאשר העדה שולחים איזה מליץ להמלך. ובלתי ספק המה בוחרים המובחר שבעדה בכל המעלות, אז אף שהאיש הנבחר הוא עשיר גדול, ולא ירע עינו בתתו מכיסו ההוצאה, עכ"ז מחוק הדרך ארץ אשר העדה יתנו לו מקופת הצבור די מסת ההוצאה, למען יקרב דעתו אליהם וישתדל לטובתם בכל לב. כן עד"ז כאשר מת הצדיק הוא הנשלח מן העדה למלך צבאות לבקש על נפשם לטוב להם, ואף שהוא צדיק ויש לו על הוצאת הנסיעה מצדקותיו ומעשיו הטובים, עכ"ז מהראוי אשר הדור יתנו לו דורון משלהם לבוש יקר לעמוד בו לפני המלך למען יזכור אהבתם להשתדל לטובתם, והלבוש יעשה מהתשובה אשר ישובו במותו ובהספדו, וז"ש "שיול אצטלא דמלתא שאלו ותנו לבוש יקר "לבר חרי" [כמאמר חז"ל באבות פ"ו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה] שמת, אף "דשלימא" לי' זוודא, שיש לו הוצאת הדרך מעצמו"בשלימות", דעי"ז יוסיף אומץ לבקש רחמים עלינו ועל כל העדה להיות קץ לגלותנו ולצרת נפשינו עכ"ל ודפח"ח ש"י:

(ד) נשי דשכנציב אמרי עטוף וכסו טורי דבר רברבי ובר רמי הוה נלע"ד הכוונה, דידוע דהצדיקים נקראים הרים ע"ש שהם גבוהים וגדולים במעלה משאר בני אדם, ולכך אמרו, כשמת אדם צדיק שהי' בן גדולים ובן גבוהים, שגם הצדיקים הנקראים הרים, ירימו קול נהי עליו, ויתעטפו ויכסו עצמם בבגדי אבל, לפי דע"י שהי' בן גדולים ורמים, היה לו זכות אבות, ותפלתו היתה נשמעת יותר מתפלת שאר צדיקים, וז"ש עטוף וכסו "טורי" יען, דבר רברבי ובר רמי הוה, וק"ל:

(ה) נשי דשכנציב אמרי אחנא תגרי (אחינו הסוחרים) אזבוני מיבדקי -- עיין בעיני יצחק שבגליון העין יעקב לכאן, ועיין עוד בס' אורח ישרים, ובס' דברי שאול על אגדות הש"ס לכאן מ"ש בזה. ולפענ"ד המאמר כפשוטו עפ"י מה דאיתא בשבת דף ל"א בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה עיי"ש, וע"ז יתאונן אדם חי אוי לנו מיום הדין, כי המשא ומתן באמונה היא א' מעבודות קשות שבמקדש ה' והיכל התורה, וכמו שהמליץ המהרש"א ז"ל במאמר מקשה אחת זהב טהור' דמצות שב"א למקום קל לקיימם, אבל זאת האחת קשה מאוד, להיות לאדם זהב טהור בלי סיג גזל וגניבה ואונאה ורבית ר"ל, וע"ז אמרו כשמת אדם סוחר