ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א כ

א"ר אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אעפי"כ לא נענה אלא בתפלה וכו' – וכתבו התוס' גדולה תפלה יותר ממעשים טובים בלא תפלה שהרי משה רבינו אעפ"י שהיו בידו מעשים טובים הוצרך לתפלה – ודבריהם סתומים כי לא נודע מה חידשו התוס' יותר מן הגמרא. ועיין אריכות בזה בפי' הרי"ף שעל הע"י לכאן. ובגליון הגמרא שלי רשמתי בילדותי בזה"ל: מה שקשה מה חידשו התוס' יותר ממאי דאיתא בגמרא, עיין בתשו' מהרשד"ם או"ח סי' ל' יישוב על זה עכ"ל. וכעת אין תשו' מהרשד"ם תחת ידי

מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים - שמעתי מפי מו"ח הגאון רבי עמרם בלום זצ"ל שאמר בדרשה אחת, ביאור מאמר זה עפ"י מ"ש חכמי המוסר, דשאלו לברזל מפני מה קולך נשמע כל כך בעת שמכים עליך, והזהב בעת שמכים עליו אין קולו נשמע כל כך, והשיב הברזל, הטעם פשוט כי הזהב לא מכה אותו הזהב שהוא אחיו, רק הברזל, שהוא זר אליו מכה אותו, לכן אינו צועק כל כך בעת שמכה עליו, אבל הברזל מכה אותו הברזל שהוא אחיו וקרובו, זה כואב מאוד. שאחים וקרובים יכו זה את זה, ולכך הברזל צועק מאוד בעת שמכה עליו ברזל אחר. וז"ש מיום שחרב ביהמ"ק נפסקה חומת ברזל, (פי' חומה הצועקת כברזל, שישראל שהם אחים מכים זה את זה), בין ישראל לאביהם שבשמים, דמה שישראל עצמן מצערים זה לזה, הוא העושה פירוד ומסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים, ודפח"ח

אמרה לפניו רבש"ע כו' שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה גם אלה תשכחנה א"ל רבש"ע כו' שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך. ועיין בפירש"י. ובמהרש"א הקשה איך אמר גם אלה תשכחנה הא קאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' ואין לך פקידה שאין בה ממעשה עגל. וראיתי מובא בשם הגאון קדושת לוי זי"ע ביאור הענין כי עינינו הרואות כי מי שהוא מגזע קדושים וטהורים ועובד ה' אינו חידוש כל כך כי התורה מחזרת על אכסניא שלה, אבל מי שבא ממשפחה בזויה ומשורש לא טוב ועוזב דרך רע המשורש בטבעו והולך בדרך הישר והטוב, זה הוא דבר חידוש, והנה ישראל הם באים ממקור הקדושה זרע קידש מצבתם מגזע האבות הקדושים אי"ו ולכן הגם שקבלו התורה בסיני ואמרו נעשה ונשמע לא היה דבר חידוש כי אפשר לומר קדושת אבותיהם פעלה כל זאת ולא מכחם וקדושת עצמם היה זאת להם, אבל אחר שעשו העגל, מזה נראה בעליל, שבמצרים הוטבע בטבעם שורש רע מאשר ישבו שם ויתערבו בגוים ולמדו ממעשיהם, כפירוש האלשיך ז"ל שהיה מרע"ה ממליץ בעדם באמרו "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה לומר שאין חידוש מה שעשו כי היו במצרים מקור הטומאה עד שהוצרכת להוציאם בכח גדול ויד חזקה. וכיון שאח"כ עשו תשובה ונתקן החטא, אז גדלה ונפלאה מעלתם בעיני ה' בקבלתם את התורה, כיון שהם עם קשה עורף בטבע ועשו אחר מ' יום הדבר הרע הזה אם כן נראה בעליל שהטוב שעשו מקודם לקבל התורה לא היה מכח השורש וטבע קדושת אבותם כי אם הם בעצמם מגודל בחירתם בחרו בטוב וגברו על הטבע רע שבהם וקבלו התורה, וז"ש גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל, כיון שעשו תשובה, אבל ואנכי זה מעשה סיני לא אשכחך, כלומר בעת שאזכור מעשה סיני אז לא אשכח מעשה עגל כי אם זכור אזכרנו להגדיל זכותך עי"ז, לומר שהגם שהיה מוטבע בהם שורש רע גברו בסיני על הרע שבהם ואמרו נעשה ונשמע. וז"ש ביום פקדי - להטיב להם ע"י זכות, אז ופקדתי עליהם חטאתם כדי להגדיל זכותם, עכ"ד הקדושים והוא מתוק מדבש, [וע"ע ביאור נכון על המאמר שלפנינו באהבת איתן שבגליון העין יעקב לכאן]

ואני אמרתי (ואח"כ מצאתיו כתוב), דהנה פליגי בגמ' בכמה דוכתי אם אזלינן בתר מעשה או בתר מחשבה. והנה במעשה העגל היה המחשבה טובה דכוונתם היה לש"ש וכמ"ש בס' קול יעקב למגלת שה"ש בפ' שחורה אני כו' בביאור מאמר המדרש על פסוק (תהלים ס"ח) ואף סוררים לשכון יה אלהים. אמר הקב"ה מה העכו"ם סבורין שבשביל שעשו ישראל את העגל איני חוזר עוד להם אלא אף סוררים לשכון יה אלהים. והנה לכאורה היה מהראוי לומר ישכון יה אלהים לא לשכון, אבל הנראה שהמאמר מפרש שבחן של ישראל מתוך גנותן, לומר מי הביאן למעשה העגל, הלא גודל המדרגה שיש בהם להיותם להוטים אחר השכינה להיות שכינת כבודו בתוכם כמו שהאריך הכוזרי בענין זה, ומחמת זה עשו את העגל שהיו סבורים לצמצם השראת שכינה עי"ז. וזהו אף סוררים לשכון יה אלהים כלומר אף הסוררים בעשית העגל היה מצד שהיה מתאוים לשכון כבודו ית' עמהם. ואף שפעולתם לא היתה רצויה, לכן ראוים הם שאחזור עוד להם עכ"ל. היוצא לנו מזה במעשה העגל היה המעשה רע והמחשבה היה טוב. אמנם במעשה סיני שאמרו ישראל נעשה ונשמע היה להיפך. המעשה היה טוב כי בפה אמרו נעשה ונשמע. אמנם המחשבה היתה רע כי בלבם לא היה כן. וכדאיתא במדרש ילקוט בפסוק ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואעפי"כ, והוא רחום יכפר וגו' [וידוע מה שפירש הגאון מ' אפרים זלמן מרגליות ז"ל בזה, הפסוק, הטיבו כל אשר דברו, כלומר דיבורם היה טוב ויפה, אך" מי יתן והיה לבבם זה להם, מי יתן והיה גם בלבבם כמו שאמרו בפיהם. ודפח"ח], נמצא לפי"ז בסיני היה המעשה טוב והמחשבה היה רע. וז"ש כנס"י רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי "מעשה" עגל, לפי שתלך בתר המעשה, והמעשה בעגל היה רע, אמר לה גם אלה תשכחנה, לפי שבאמת אלך בהר המחשבה, והמחשבה בעגל היה טוב ושוב אמרה לפניו, רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, כלומר הואיל ואתה הולך בתר המחשבה, שמא תשכח לי "מעשה" סיני, דהיינו שלא תלך בתר המעשה רק בתר מחשבה, והמחשבה בסיני לא היה טוב. אמר לה ואנכי לא אשכחך. כלומר שבכל צד אלך לטובה, אם יצמיח לכם טובה מצד המחשבה אלך בתר מחשבה, ואם יצמיח לכם טובה מצד המעשה אלך בתר מעשה, וא"ש

ל"ב גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנא' כי אל דעות ה' וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנא' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו מצינו מצינו לרז"ל (ויקרא רבה סוף פ"א) שאמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. ועיין שם בפירוש נבחר מפנינים שהביא עליו ב' פירושים. ובס' "דבש לפי" מהגאון חיד"א ז"ל באות "דעת" הביא מה שפירשו הראשונים במ"ש חז"ל כאן גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות כי אל דעות ה'. והמזוזה נכתבת על עור נבילה, וכתוב במזוזה שדי מלבר והוי"ה מלגאו. וא"כ עור הנבילה ניתן בין שתי שמות הוי"ה ושדי. והוא אם היה בו דעת היה בין שתי שמות, ועתה שאין בו דעת נבילה טובה הימנו שעור נבילה נתון בין שתי שמות עכ"ל ודפח"ח ולפענ"ד נראה עפי"מ דאיתא בכתובות דף קי"א ע"א בפסוק יחיו מתיך נבלתי יקומון, ההוא בנפלים הוא דכתיב יעו"ש, נמצא לפי"ז נפלים דהיינו נבילה ג"כ חיים בתחית המתים, אבל מי שאין בי דיעה, הא אמרינן כאן דאסור לרחם עליו,