ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רט

שכתבתי עפ"י המאמר שלפנינו ד"ושולח היינו ע"י שליח, מה מאוד יומתק לפי"ז לפרש הפסוק -- הסולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו עפ"י מ"ש חז"ל בכמ"ק במדרש, דבזה"ז שלמדנו התורה מפי שליח לכן אנו לומדים ושוכחים. אבל לע"ל שנלמוד תורה מפי הקב"ה בעצמו לא נשכח לעולם, וז"ש השולח אמרתו, דהיינו תוה"ק, ארץ כלומר ע"י שליח לכן, "עד מהרה ירוץ דברו מאתנו ע"י שכחה, וא"ש)

אל תרגזו בדרך אמר ר"א אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה -- בס' פתח עינים להחיד"א ז"ל הביא דקדוק מרבינו יונתן ז"ל אמאי לא ציום יעקב על זה עיי"ש מ"ש בזה. ובספר החיים מובא בכתב סיפר פ' ויגש כתב. דבהליכה למצרים בשביל חסרון קמח ומחיה ידע יעקב שלא יעסקו, בהלכה כי אם אין קמח אין תורה, דאגת הפרנסה מבטלת עסק והרהור התורה, אבל בחזרתם משם כשנשאו בר ולחם וכל טוב הוצרך יוסף לזרזם שלא יתעסקו בדבר הלכה ודפח"ח

י"א. אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנא' וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב והקשו בתוס' הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב הי' ונדחקו ליישב. ומהר"א מזרחי תירץ דעדיין לא הי' ללוי בת ולא קיים פרי' ורבי' עד שיהא לו זכר ונקבה, ועל זה מקשה הב"י באו"ח סי' תקע"ד דא"כ גם יוסף הי' מותר לשמש כיון שלא הי' לו בת ע"ש. ובס' "עיון יעקב" כתב דלק"מ דודאי הי' ליוסף בת כדאיתא במדרש פ' ויגש (ומובא ברש"י בחומש) על פסוק אדוני שאל את עבדיו מתחלה בעלילה באת עלינו וכו' וכי בתך היינו מבקשים והא דלא קחשיב לה עם בני יוסף בירידתן למצרים י"ל שמתה מקודם ע"ש, ובס' כלי חמדה פ' מקץ מהגאון מהדוואהרט שליט"א, השיג על העיון יעקב דאכתי ראית הב"י ז"ל נכונה מדלא כתיב בקרא וליוסף יולד שני בנים ובת בטרם תבוא שנת הרעב משמע דלא הי' לו בת ואי נימא דגם אז מתה כבר א"ת הד"ק הב"י לדוכתא הא קיי"ל היו לו בנים ומתו לא קיים פרי' ורבי' וא"כ אכתי הי' מחוייב בפו"ר מצד הבת. ועיי"ש שדחה זאת ודחייתו לא הוי דיחוי, דהא בשום אופן אין לומר דגם אז מתה כבר, דא"כ איך אמר לו יהודה לאחר שכבר באו שני הרעב "בתך" אנו מבקשים וא"כ ממילא ראית הב"י ז"ל נכונה" ומלשון בתך אנו מבקשים אין ראי' כלל דהי' לו בת דזה רק ע"ד הגוזמא כלשון בני אדם דהלא לא רצינו להשתדך עמך ומה הי' לך לשאול כל אלה וז"ב

והנה מריש הוה אמינא עפ"י דרכו של המזרחי דיוסף הי' סובר דישראל קודם מ"ת יש להם דין ב"נ כמ"ש הפר"ד כנודע וממילא לא הי' יכול לשמש בשני רעבון כדי לקיים מ"ע דפו"ר דהא ב"נ אין חייבין בפו"ר אבל לוי דהוא מכת השבטים והם היו סוברי' דישראל קודם מ"ת יש להם דין ישראל וא"כ חייבים בפו"ר ולכך הותר לו לשמש בשני רעבון. אמנם שו"ר שכבר קדמני בזה בס' ישמח משה בפ' מקץ, אלא שהוא דחה זאת וכתב דעד מתן תורה גם ב"נ היו חייבים בפו"ר וע"ש (ועיין בילקוט הגרשוני ח"ג בקונטרס אחרון אות פרי' ורבי' מ"ש בזה ותמצא נחת בעזהי"ת), ואמנם יש להעיר על המזרחי ממ"ש בסה"ק ובפרט בס' ישמח משה פ' תולדות דקודם מ"ת הי' הלכה כב"ש וכן לעתיד לבא יהי' הלכה כב"ש עיי"ש, א"כ כבר קיים לוי פו"ר דהא ב"ש סוברים דיוצא בשני זכרים וללוי כבר הי' לו ג' זכרים גרשון וקהת ומררי וצ"ע כעת. והנה המחבר בסי' תקע"ד מתיר בליל טבילה ובמג"א שם סק"ה חולק עליו ואוסר אף בליל טבילה, ועיין בס' דברי שאול על אגדות הש"ס לכאן שכ' דהירושלמי דמתיר בליל טבילה קאי לשיטתו דס"ל טבילה בזמנה מצוה אבל לדידן דטבילה בזמנה לאו מצוה אין מצוה לטבול ולא הוה ליל טבילה ולכך השמיטוהו הפוסקים עכ"ל, ולא ראה שכבר קדמו בזה האלי' רבה סי' תקע"ד סק"ז וז"ל, דהא קיי"ל ביו"ד סי' קצ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה (אולי צ"ל ביו"ד סי' קצ"ז עיי"ש בש"ך סק"ג). ומה"ט תמהני על הגאון בעל ישועות יעקב ז"ל סי' תקע"ד שכתב דקיי"ל טבילה בזמנה מצוה ע"ש, [ועל קושי' התוס' מיוכבד שנולדה בין החומות ראיתי כעת בס' פנים יפות פ' פינחס שכתב דנתעברה מלוי באמבטי וכבן זומא חגיגה דף י"ד. וצ"ע דהרי המל"מ בפט"ו מה' אישות הוכיח דלא קיי"ל כבן זומא ואי אפשר כלל להתעבר באמבטי ע"ש]

כ"ה. דרש ר' חייא בר לוליאני מ"ד צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. אם נאמר תמר למה נאמר ארז" ואם נאמר ארז למה נאמר תמר, אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק ח"ו אין גזעו מחליף, ואילו נאמר ארז ולא נאמר תמר הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק ח"ו אין עושה פירות לכך נאמר תמר וארז -- כתב הגאון רבי יעקב עטלינגער ז"ל באחד מחיבוריו היקרים וז"ל. והנה תחלת דברי המאמר מה שהקשה אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו' אף שדרך הכתוב לדמות לנטעים שונים כדכתיב כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים או יפרח כשושנה יך שרשיו כלבנון, זה יש לפרש ע"פ מה שראיתי רעיון נכבד מהמחבר חיי אדם שמפרש צדיק כתמר יפרח ע"פ מה דאמרינן אין מביאין בכורים אלא מהתמרים שבעמקים שהתמרים שבעמקים הם המובחרים, וכן הצדיק המובחר הוא אשר יפרח כתמר בעמק במדה ענוה ואז כארז בלבנון ישגה ודפח"ח. וסיפא דקרא כארז בלבנון ישגה ע"פ דבריו יש לפרש דאמרינן בעירובין המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ולכן יפורש הצדיק אשר כתמר יפרח בענוה אותו יגביה הקב"ה עד אשר כארז בלבנון ישגה כגבוה שבאילנות הנטוע על הרי הלבנון הגבוהים -- או יפורש שאף שמדת הענוה היא המשובחת שבמדות עכ"ז לפעמים היא מגונה אם הצדיק העומד לנס ולהיות מנהל, ישפיל עצמו שלא להתחזק בכל עוז נגד המתפרצים בדבר ה' ובענין התורה והמצות, הלא זה הי' עון שאול עד שהנביא הוכיחו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה ולא הי' לך לשמוע בקול העם, וזה מה שאמר הצדיק יהי' לו ב' מדות כתמר יפרח במדת ענוה במה שנוגע לכבודו אבל כארז בלבנון ישגה יגביה עצמו במה שנוגע לכבוד שמים כן הי' אפשר לפרש אכן לרבי חייא בר לוליליאני נראה שהוקשה לו זה איך מדמה לב' מיני אילנות המתנגדים בטבעם דתמר המובחר הוא בעמק וארז המובחר הוא בלבנון הגבוה וזה מה דמתמה אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו', אמנם מה שמשיב הוא תמוה מאוד, דאם נאמר תמר הייתי אומר שהוא כתמר דאין גזעו מחליף ופי' רש"י דאינו קם בתחיית המתים וזה תימא דכי צריך להשמיענו שצדיק עומד בתחה"מ הלא אפי' בינונים יעמדו ורק מעטים הם אשר יעמדו אפילו מהרשעים, וגם מה דאמר אילו נאמר ארז בלבד הייתי אומר שהצדיק כארז שאינו עושה פירות ופי' רש"י אין לו שכר לעתיד הוא תמוה מאוד וכי לא שמענו פעמים אין מספר שהקב"ה משלם שכר מצות ואין מקפח שכר כל בריה כל שכן לצדיק

ועל כן נ"ל בפי' דברי ר"ח שרצה לפרש הפסוק שמפרט ענין הצדיק לעצמו ותועלת הצדיק לעולם