ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רו

תפן לא יברך אדם בהמנ בלבו וכו' ופרש"י ז"ל שלא השמיע לאזניו ע"ש הנה לפנינו דהכוונה של בלבו היינו שמוציא שפתיו אלא שאינו משמיע לאזניו, וכ"כ ברבינו יונה ז"ל שם ע"ש ומעתה תדע דהטור בסי' קזאי הביא בשם התוספתא דתפלת שמע אין להשמיע אפילו לאזה עצמו וכ"כ מרן ז"ל בבבה"ב שם בשם הזוהר והסכים לזה, ע"ש ובמג"א סק"ג וכן מסיק הפר"ח להלכה וכ"כ המפפאי שם בשם האר"י זצ"ל והכריע כן להלכה וכ"כ הוא ז"ל במצוה"ק מורה באצבע אות פ"א ע"ש, וא"כ מתפרשים, דברי הש"ס באר היטב איזו הוא עבודה שהיא בלב היינו שיוציא בשפתי' ולא ישמיע לאזנו, דזהו פירוש בלב וכהברייתא דבהמ"ז הנ"ל, הוי אומר זו תפלה כי רק תפלה היא המיוחדת בזה משא"כ ק"ש צריך עכ"פ לכתחלה להשמיע לאזניו כנלע"ד ותלי"ת שהאיר עיני בדבר זה, ומכאן סעדא רבה לשיטת הזוה"ק והאריז"ל דתפלת שמ"ע אסור להשמיע אפילו לאזני עצמו עכ"ל

אר"י ג' מפתחות בידו שר הקב"ה כו' של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים: בס' פנינים יקרים פ' תצוה בפסוק פתוחי חתם קודש לה' מביא ששמע. בשם הגר"א ז"ל עפ"י הגמ' שלפנינו ג' מפתחות שלא נמסחו לשליח חי' תחה"מ מטר, וזה הרמז "פתוחי" ר"ל "מפתח" חת"ס ראשי תיבות חיה תחייה מטר זה הוא קודש לה' ולא נמסר לשליח ודפח"ח

של חיה דכתיב וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא מייתי קרא דלעיל מיני גבי לאה דכתיב יירא ה' כי שנואה לאם ויפתח את רחמה. ובס' "תורה תמימה" פ' ויצא כתב דהראיה היא מדכתיב בפסוק זה ב' פעמים שם ה' ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ואח"כ כתיב ויפתח את רחמה, ש"מ שבא להורות דפעולה זו תלויה בהקב"ה עצמו ולא מלאכיו עושי רצוני, ע"ש, שהראה עוד לעיין במ"ר פ' כי תבא דמובא שם אגדה זו ובמקום הגירסא שלפנינו מפתח של ח"ה גורס שם מפתח של עקרה, ולפי"ז בלא"ה ניחא שמביא הפסוק שברחל יען דבה כתיב מפורש שהיתה עקרה וא"ש

ד. שלשה שאלו שלא כהוגן כו'. כתב בענף יוסף וז"ל. בב"ד פרשה ס' חשוב נמי כלב שאמר כל אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי את אבסה בתי לאשה אילו לכדה עבד היה נותן לו בתו. וזימן לו הקב"ה כהוגן כו'. והא דלא חשיב לי הכא פרש"י משום דס"ל דהאי קרא דאשר יכה קרית ספר מיירי בהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כדאמרי' בתמורה דף ט"ז ואין לחוש שתשרה רוח הקודש על עבד ועל ממזר כדאמרי' בנדרים דף ל"ח שאין השכינה שורה כו' עכ"ל. ואין זה מובן דהתם אמרינן דאין השכינה שורה אלא על חכם גבור עשיר ועניו והיכי אימעיט מהא עבד וממזר וכו' עיי"ש -- ולפענ"ד שפיר אימעיט מהא עבד וממזר יען דהם ההיפוך מן עניו, דעניו פירושו שפל וסבלן ועבד וממזר הם עזי פנים והוא ההיפוך ממדת עניה ומנא אמינא לה דעבד וממזר הם עזי פנים מדאיתא בקידושין דף ע' ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל ד' מאות עבדים ואמרי לה ד' אלפים עבדים היו לו לפסבוי: בן אומר וכולם נטמעו בכהונה וכל כהן שיש בו עזותו פנים אינו אלא מהם א"כ מוכח מזה דעבדים הם, עזי פנים וממזרים הוא פשוט בכמה דוכתי בש"ש שהם עזי פנים (ועיין בהש"י שבת דף ל' ע"ב ד"ה ומעזות פנים עי"ש ועי' גם בברטנורה פ"ה מאבות במשנה הוי עז כנמר עיי"ש) הן אמת שראיתי בספר עיון עקב שכתב בקידושין שם וז"ל: וכל כתוב שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם כבר פירש"י לעיל על. י' קבין עזות דסתם עזות סי' ממזרות א"כ ס"ל לרב יהודה עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר לכך הן הן עזי פנים שבדור עכ"ל. אבל בראותי דבריו עמדתי נבהל ומשתומם על גאון כמותו איך יאמר כדברים האלה הלא בין רב יהודא ובין שמואל (דמשמו אמר ר"י להאי ממירא תרווייהו ס"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמפורש להדיא ביבמות: דף מ"ה עיי"ש כל הסוגיא ודברי העיון יעקב הם פליאה נשגבה מאוד בעיני, ואחרי אשר הראית לדעת כי דברי העיון יעקב במתכת"ה: אינם נכונים בזה, א"כ מוכח מש"ס. הנ"ל דסתם עבדים היינו עזי פנים א"כ עבד וממזר דהם עזי פנים א"כ אינם בגדר עבוה וממילא שפיר אמר רש"י ז"ל דאין לחוש שתשרה רוח הקדם על עבד ועל ממזר כדאמרינן בנדרים דף ל"ח דאין השכינה שורה אלא על חכם גבור עשיר ועניו. א"כ כיון דבעבד וממזר חסר מעלת עניו א"כ א"א שתשרה עליהם רוה"ק וא"ש

ה: ויהי כאשר זקן שמואל ומי סיב שמואל כולי האי והא בר נ"ב הוה כו' ומשני הגמרא לפי שאמר שמואל רבש"ע שקלתני כמשה ואהרן מה הם לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יתבטלו מעשה ידי בחיי אמר הקב"ה היכי אעביד לימות שאול לא קא שביק שמואל, לימות שמואל אדזיטר, מרנני אבתריה כי' אמר הקב"ה אקפוץ עליו זקנה כו' - כ' בס' שם משמואל פ' ויצא וז"ל. והנה כל המפרשים תמהו בזה תינח לאותן אנשים הרחוקים שאינם יודעים יום שנולד שמואל אבל אותן אנשים שיודעים מתי נולד ירננו אבתרי'. ועוד י"ל במה שפירש י ז"ל דקא מרננו אבתרי' ויאמרו בסתר עבר עבירה זה אין הדעת סובלתו הלא יצא בת קול ויאמר עד. ועוד י"ל בלישנא דקאמר "אבתריה" באלף ולא נקט מרנני בתריה. והנה במדרש איתא קפץ עליו זקנה וכהו עיניו. והוא תמוה דלמה צריך להיות כהו עיניו. והכל יתורץ בחדא מחתא. ונקדים מה דאיתא בפסוק ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים. ופירש"י ז"ל חנוך קל בדעתו היה וסופו להרשיע ולקח אותו הקב"ה קודם זמנו והשתא לפי"ז נ"ל דה"פ דקאמר מרנני אבתריה לא כפירש"י ז"ל שעבר עבירה בסתר אלא דה"פ מרנני אבתריה פי' אסיפו שהיה יודע הקב"ה שסופו להרשיע ולקח אותו קודם זמנו לכך מה עשה הקב"ה קפץ עליו זקנה וכהו עיניו. כמו שפירש"י בפ' זו בפסוק ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, אעפ"י שלא מצינו שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלקי פלוני כו' כאן ייחד שמו על יצחק שכהו עיניו וכלוא בבית והרי הוא כמת ויצה"ר פסק ממנו, וא"כ ה"נ כיון שקפצה עליו זקנה וכהו עיניו שוב לא ירננו עלמא אבתרי' דהא ודאי לא יחטא מאחר שהוא כלוא בבית ויצה"ר פסק ממנו עכד"ה. ובס' דברי ר"ש להגאון ר' שלום חריף ז"ל כ' וז"ל גמרא על פסוק ויהי כי זקן שמואל לכן קפצה עליו זקנה שמא יהרהרו אחריו על שלא נעשה זקן וכו' ויש לדקדק כמה צדיקים שלא הגיעו לזקנה כדאיתא בגמר' ומ"ט יהרהרו דוקא אסר שמואל, ותרצתי בפשוט ע"פ גמרא דחגיגה (דף ה' ע"א) שתלמיד אחד מת בעודו בחור ואמר ר"י ההוא מבעט ברבותיו הוה וידוע גמרא דברכות ויביאו את הנער אל עלי, שמואל מורה הלכה בפני רבו עלי כדאיתא שם, רק יש לו תירוץ בודאי, עכ"פ הוי פתחון פה להרהר אחריו ומש"ה קפצה עליו זקנה עכ"ל הטהור]

רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא א"ל ר"נ לר"י לימא מר מלתא א"ל הכי א"ר יוחנן אין מסיחין