ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א רא

אמנם עדיין קשה אליבא דרב אחא בר יעקב דס"ל בפסחים ק"כ ע"א דעצה בזמן הזה דרבנן עיי"ש א"כ אמאי לא אסרו חכמים אכילת מצה בליל פסח שחל להיות בשבת מגזירה דש"י ואין לומר דלא רצו חכמים לעקור ד"ת לגמרי מנשים דהא לראב"י עצה בזה"ז רק מדרבנן ואין זה עקירת ד"ת כלל, מיהו י"ל דבאמת גם במגילה לא הוי גזרינן ש"י כיון שהוא מדרבנן ובדרבנן אינו בהול כ"כ ולא אתי לעבורי ד"א בר"ה, רק לפי דקריאה דיממא הוא מד"ק וכד"ת דמי לכך שפיר גזרי' וכמש"ל בשם הגאון מברעזאן זצ"ל, אמנם במצה בזה"ז דהוי לראב"י רק מדרבנן באמת לא שייך כלל לגזור שמא יעבירנו דבדרבנן אינו בהול לקיימו ולא אתי לעבורי ד"א בר"ה וא"ש

והנה בעת כותבי נפל במחשבתי ליישב קושי' זו די"ל דלכך לא גזרו חכמים במצה שמא יעבירנו משום דחששו חז"ל דנפיק מיני' חורבא דמחמת זה אתו למיטעי דמותר גם לאכול חמץ דהא חזינן בפסחים כ"ח ע"ב דר"ש דריש היקשא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ עיי"ש והגם דאנן לא קיי"ל כן מ"מ איכא למיחש שיבואו לטעות אם יאסרו חכמים אכילת מצה בשבת ויאמרו בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ ויבא מזה איסור אכילת חמץ בפסח שהוא בכרת ולכך לא גזרו בזה חכמים דדוקא בשופר ולולב דליכא אלא ביטול מצוה בשוא"ת שם הוא דגזרו כמבואר ביבמות צ' ריש ע"ב אבל היכא דע"י ביטול מצוה יכול לבוא לידי עקירת דבר מה"ת בקום ועשה כגון הכא במצה בכה"ג לא מצינו בשום מקום דגזרו וא"ש ודו"ק

ובעסקי בענינים אלו ראיתי למורי הגאון ז"ל במהר"ם שיק לתרי"ג מצות מצוה ת"ו שכתב וז"ל: והנה הר"ן ר"פ לולב וערבה כ' לפרש דברי הרי"ף רפ"ק דמגילה דלכך חששו לשמא יעבירנו בשופר אע"ג דהוי מ"ע מה"ת הואיל ואינם בקיאין בקביעא דירחא ואפי' במקום הוועד רוב פעמים לא ידעו ביום ראש השנה עד סוף היום אם יבואו עדים עיי"ש והמעיין הקשה מתענית דף י"ד סע"א דפריך שופרות בשבת מי שרי אע"ג דהוי מ"ע ושם לא שייך דלא בקיאי בקביעא דירחא עיי"ש עכ"ל וע"ש מ"ש מורי הגאון ז"ל בזה ולפענ"ד פשוט דהא דפריך בתענית דף הנ"ל שופרות בשבת מי שרי, לאו מכח גזירה דשמא יעבירנו פריך הכי, רק מכח דהוי חכמה ואסור משום שבות יען דהוי מעשה חכמה וכמ"ש התוס' בר"ה דף כ"ט ע"ב ד"ה רדיית הפח (ועיין במהרש"א לשם) וכ"כ עוד בחולין דף פ"ד ע"ב סד"ה תקיעת שופר וכו' ע"ש וראי' לדברי ממ"ש בביאור הגר"א ז"ל לאו"ח סי' רפ"ח ס"ח שכ' שם המחבר אין מתענין על שום צרה וכו' וכתב ע"ז הגר"א ז"ל אין מתענין מדפריך בתענית י"ד א' שופרות בשבת כו' אף שאינה רק חכמה כו' כ"ש תענית עכ"ל הגר"א ז"ל עיי"ש) וטעמו של דבר מבואר במסכת תענית פ"ג משנה ז' דשם כתב הרע"ב ז"ל והלכה שאין תוקעים עליהם בשופר או בחצוצר' בשבת, וע"ז כתב התוי"ט שם וז"ל ומ"ש הר"ב דהלכה שאין תוקעין בחצוצרות כו' פי' המגיד שאין תקיעתן דבר ברור שיציל ע"כ יעוש"ה א"כ קושי' המעיי"ח מעיקרא לק"מ (ואפי' לפימ"ש הר"ן ברפ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור וכו' בדעת הרי"ף ז"ל דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול נינהו יעוש"ה מ"מ פריך שפיר ושופרות בשבת עי שרי מטעם שאין להתיר עובדא דחול בכה"ג שאין התקיעה דבר ברור שיציל וכמ"ש התוי"ט בשם המגיד ז"ל כנ"ל ברור)

והנה בסה"ק ערבי נחל עה"ת פ' אמור (בדרוש לר"ה שחל להיות בשבת) הביא קושיית המפרשים על הא דאחז"ל בר"ה כ"ט ע"ב כתוב א' אומר זכרון תרועה וכתוב א' אומר יום תרועה כאן בר"ה שחל בחול וכאן בר"ה שחל בשבת דאין תוקעין בשופר ולז"א זכרון תרועה והקשו המפרשים כיון דמיירי הכא בשבת למה קאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו הא בלא"ה אסור במלאכה מכח שבת והיא באמת קושיא אלימתא עכ"ל (וע"ש שמתרץ בדרך מוסר אגדיי) והנה באמת בגמ' דידן מסיק דהא דאין תוקעין בשבת הוא רק מגזירה דרבנן דגזרו שמא יעבירנו ד"א בר"ה אמנם קושי' המפרשים הנ"ל נשארה בתוקף עוז על תלמוד ירושלמי בר"ה שם דלא מדכר כלל לטעמא דש"י ומסיק באמת דהא דאין תוקעין בשבת הוא משום קרא דכתיב שבתון זכרון תרועה ומשו"ה בשבת מזכירין אבל לא תוקעין וע"ז קשה קושי' המפרשים הנ"ל א"כ כיון דמיירי קרא בשבת למ"ל דכ"ר כל מלאת עבודה לא תעשו הא בלא"ה אסור במלאכה מכח שבת, ואמרתי ב"ה ליישב בדרך תפשוט דהנה הרמב"ם בפי"ז מה' איסורי ביאה ה"ח פוסק דאין איסור חל על איסור אלא בכולל או במוסיף או באיסור בת אחת וא"כ לפי"ז יו"ט שחל בשבת אין חל איסור יו"ט על שבת דהא אינו לא כולל ולא מוסיף ורק מטעם דחלים שניהם בבת אחת י"ל דשפיר חל יו"ט על שבת, רק לפי הסברא שמובא ברש"י חולין ק"א ע"ב בד"ה שלח רבין, דשבת חשיב לה כקודמת משום דקביעא וקיימא ויהכ"פ חשיב אחרון משום דבי דינא מקדשי לי', י"ל דה"ה יו"ט שחל בשבת לא הוי איסור בת אחת, אך באמת כבר דחה רש"י ז"ל שם סברא הנ"ל, וכן הוא במסקנא למאי דמסיק רבא סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו (ועיין בתוס' שם ד"ה רע"ק) מבואר דשבת ויהכ"פ חשיב איסור בת אחת וממילא ה"ה שבת ויו"ט) וכן מבואר ברש"י פסחים מ"ז ע"ב בד"ה וכלאים בכרם, ושבת לא תנא וכו' וכתב בס' שעה"מ בפ"א מה' שמיטה ויובל ה"א בכוונת רש"י ז"ל דקשיא לי' אמאי לא תני שבת ויו"ט וליהני חייב עליו משום ט' לאוין ותריץ יתיב דבשבת ליתי' למלקות כלל משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עיי"ש) והשתא י"ל על דרך שכתב בס' יריעות שלמה יו"ד סי' יו"ד) ומובא בעץ סופר ח"ב דף נ"ג ע"ד) על קושי' התוס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה רבה וכו' על הא דאמרי' (בשבת צ"ה ע"א) הרודה חלת דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה, אמאי לוקה נימא הואיל אי מקלעי לי' אורחים ותירץ דמיירי ביו"ט שחל בשבת דאם שגג בשבת חייב חטאת ואם הזיד ביו"ט חייב מלקות דחייבי מיתות שוגגים חייבים במלקות ולא שייך הואיל דהא בשבת מיירי, ולשון הברייתא שגג בשבת והזיד ביו"ט מורה כן עכ"ל ודפח"ח ש"י -- מעתה י"ל הכא דכתיב שבתון זכרון תרועה ומיירי ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, סד"א דלא חל כלל איסור יו"ט על שבת כסברא הנ"ל המובא ברש"י חולין ק"א דשבת חשיב לה כקודמת משום דקביעא וקיימא ויו"ט חשוב אחרון משום דב"ד מקדשי לי' וא"כ לא הוי איסור בת אחת. לכך קמ"ל קרא כל מלאכת עבודה לא תעשו אף דבלא"ה כבר אסור במלאכה מכח שבת מ"מ אסור ג"כ במלאכה מכח יו"ט דשבת וי"ט בהדי הדדי קאתו וחל שפיר יו"ט על שבת מכח איסור בת אחת, ונ"מ לחייבו מלקות על יו"ט היכא דשגג בשבת והזיד ביו"ט דחייבי מיתות שוגגים חייבים במלקות כנ"ל, וא"כ שפיר איצטריך קרא דכל מלאכת עבודה לא תעשו דלולי הקרא הו"א דשבת ויו"ט ל"ה איסור בת אחת כסברא הנ"ל המובא ברש"י, לכך קמ"ל קרא דז"א כי שבת ויו"ט הוי