ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א יט

שפתים הוכיח בזה לתלמידיו, שלא לבד שמתיירא בעד עצמו כמקרה כל אדם שצריך ליתן דין וחשבון לפני מלך השופט כל הארץ, עוד לו לבכות," יען שהעמיד תלמידים ולפי דרכם אשר ילכו עלי ארץ, כן דרכו בקודש, ובידם להוליכו לג"ע, או לשערי גיהנם אם יחטאו. ואמר מתחילה שבוכה כי לא לפני אדם מלך בו"ד יבא למשפט, אלא לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועוד לו לבכות, שיש לפניו שני דרכים לחיים או למות אשר אין בידו להטיב כי נפשו קשורה בנפש תלמידיו, ואיני יודע באיזה מהן מוליכים אותו ר"ל באיזה מהן התלמידים מוליכים אותו ע"ז יש לבכות ודפח"ח ש"י

ואמרו לו רבינו ברכנו, אמר להם יה"ר שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם שמעתי מפי מחותני הגאון הקדוש מ' משה נתן נטע יונגרייז זצ"ל אבדק"ק טסא פירעד יע"א. הכוונה דהנה אנו רואין כמה פעולות והשתדלות עושה האדם לשמור גופו שלא יחלה ח"ו, לובש בגדים חמים להצילו מן הקרירות, ואוכל מאכלים בריאים וקלים להתעכל, לשמור האצטומכא וכדומה, אמנם על הנשמה אינו משגיח כלל לשמרה מכל נגע ומחלה, ואינו עושה שום פעולה והשתדלות שתשאר בריא ושלם, כמו שניתנה לו מאת ה' ביום הולדו. והנה "שמים" הוא כינוי להנשמה כמ"ש חכז"ל בסנהדרין פרק חלק, יקרא אל השמים מעל זה הנשמה, ואל הארץ זה הגוף, לדין עמו, שמרכיבן זע"ז ודנן כאחד]. וז"ש ריב"ז לתלמידיו, יה"ר שיהא מורא שמים עליכם, ר"ל שתהיו תמיד במורא שלא תחלה הנשמה, כמורא בשר ודם, כמו שאתם יראים תמיד שלא יחלה הגוף שהוא בשר ודם, ודפח"ח. [שו"ר כן בס' יבין שמועה פ' ואתחנן בפ' רק השמר לך וגו' ע"ש]

כ"ט. טעה בברכת המינים מעלין אותו -- כתב בהגהות וחידושי מהר"ץ חיות ז"ל. הנה הכל פירשו דמעלין אותו היינו מעבירין אותו. עיי' טור וש"ע או"ח סי' קכ"ו ס"א. אולם בתנחומא פ' ויקרא מצאתי ילמדנו רבינו העובר לפני התיבה ולא הזכיר ברכת המינין מחזירין אותו ואומר על כרחו. ומנא להו לפרושי דמעלין אותו היינו מעבירין. דילמא הפי' כהתנחומא דחייב לומר בעל כרחו, ולא ראיתי לשום מחבר שהתעורר בזה עכ"ל. ולפענ"ד פשוט דלמדו כן מלשון מעלין אותו, דפירושו עכ"ח שמסלקין אותו, וכמ"ש בס' "עיון יעקב" לכאן בד"ה ולא העלוהו. שייך לשון זה לפי שמורידין הש"ץ לפני התיבה שהיא בעמק כדאיתא לעיל משום ממעמקים קראתיך ה' ולא לעמוד במקום גבוה כי אין גבהות לפני המקום להכי כשמסלקין אותו מן התיבה קרוי מעלין אותו עכ"ל. וז"ב

ל. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים כתב בסידור באר חיים בתפלת השמ"ע. אדני שפתי תפתח. הוא תפלה שיהא יכול להתפלל. וכן פרשו הראשונים הפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההוא "לאמר" שבקש שיהא ביכולתו לאמור. וכן פרשו הראשונים כוונת המשנה חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים. הכוונה באותו שעה ששוהים היו מתפללים שיכוונו [בעת שיתפללו] את לבם לאביהם שבשמים

ל"א. א"ל רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דער ברי' דרבינא לישרי לן מר (שיר) א"ל ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן א"ל אנן מה נעני בתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגנו עלן – בס' פתח עינים לגאון חיד"א ז"ל הביא משם רבני אשכנז שפי' דרך הלציי במ"ש פ"ב דכתובות כיצד מרקדין לפני הכלה בש"א כלה כמות שהיא ובה"א כלה נאה וחסודה, ואמרו לעיל דף י"א עשה כב"ש חייב מיתה, ובפרק חלק דף צ"ז על דיבור שקר משום דרך ארץ מתו שני בניו, והשתא אם יאמר כלה כמות שהיא כב"ש ווי לן דמיתנן דעשה כב"ש וחייב מיתה, ואם יאמר כלה נאה וחסודה כב"ה, אם הוא שקר ווי לן דמיתנן שדברנו שקר עכ"ד. והרב ליקוטי חבר בן חיים (ח"א דף ט"ז) לא ישב בפתח עינים, והביא ששמע זה בשם ההפלא"ה ז"ל. וכתב עלה: ואמרתי לחבר בזה סיום המאמר הי תורה והי מצוה דמגנו עלן שנהיה פטור ממצוה זו. [ואולי כוונתו דבאמת אין שום אדם פטור ממצוה זו, ואפילו מי שתורתו אומנתו, כדאיתא בכתובות דף י"ז אמרו עליו על ר"י בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס כו, ועיין במהרש"א שם, ודו"ק]. ולפענ"ד נראה באופן אחר, דכבר כתבו ז"ל, דאם אינה כלה נאה ביופי, אזי יפורש הכוונה שהיא נאה "במעשיה". והנה איתא באו"ח ס"ס מ"ז דנשים מברכות "ברכת התורה" משום דחייבות "ללמוד" דינין שלהם עיי"ש, אבל עכשיו בעוה"ר אינן לומדות, וגם אין מקיימות מצות, א"כ א"א לפרש נאה במעשיה, ועז"א הי "תורה" והי "מצוה" דמגנו עלן מלדבר שקר, ודו"ק. [ובגוף המאמר עיין בס' אורח ישרים על אגדות הש"ס וינעם לך]

ל"א. אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, פירש"י אתיחד עם "אחרים" ויחשדני בעלי וצ"ב מה בעי בזה, ונלע"ד דרצה ליישב בזה קושית העולם שהביא בתשו' חת"ס ז"ל ח"ב לאהע"ז סי' ק"ב על מ"ש חנה אלך ואסתתר מי ישמע לה לעבור על איסור יחוד אשת איש שהוא מדאורייתא ועיי"ש שהביא ראיה מזה לשיטת הרמב"ם ז"ל דמקנא לה מב' אנשים כאחד, אבל לי נראה לפי"מ שמבואר בסוטה דף כ"ו ע"ב דמקנין ע"י נכרי א"כ לק"מ דהא הנכרי בודאי ישמע לה, ועיין חולין דף ק"ח ע"ב בפירש"י "אחרים" היינו עכו"ם (וכן מצינו עוד בגמ' במקומות אין מספר) וזה כוונת רש"י ז"ל כאן אתיחד עם "אחרים" וא"ש, [וע"ע לקמן בהשמטות בסוף המסכתא מ"ש בזה באריכות]

חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למשחט, א"ל למה לכו לאהדורי בתר כהן כו' שחיטה בזר כשרה, אתיוהו לקמי' דעלי א"ל מנא לך הא, א"ל מי כתיב ושחט הכהן כו' א"ל מימר שפיר קא אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה כו' – צ"ב מ"ש תחנה מימר שפיר קא אמרת, ונלע"ד עפ"י מ"ש הצל"ח ז"ל שעלי רצה להבחין חכמתו של שמואל כי לפי חכמתו ראוי להענישו אף שקטן אינו בר עונשים זה שחכים טובא בר עונשין הוא לפי חכמתו ע"ש, וז"ש לו מימר שפיר קא אמרת, מיהו עי"ז שאתה חכים טובא מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה וכו' וא"ש (ועיין לקמן בהשמטות) – והנה בגוף הדבר שנתחייב שמואל, מקשים העולם אמאי נתחייב משום מורה הלכה בפני רבו, הא לאפרושי מאיסורא מותר להורות וכאן נמי הוה לאפרושי מאיסורא דלבישת בגדי כהונה של כלאים לצורך שחיטה, ועיין מ"ש בזה בתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד סי' ס"ט, ובס' ארצות החיים על ה' ציצית להגאון מלבי"ם ז"ל סימן י"ח ד"ה ושמעתי מקשים וכו' ואכמ"ל בפלפול, (וע"ע מ"ש בזה מרן החת"ס ז"ל בספרו תורת משה עה"ת פ' נצבים, דף נ"א מדפי הספר עמוד ד', ועוד שם בדף נ"ו ע"א עיי"ש וינעם לך)

ל"ב. ודי זהב מאי ודי זהב, אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל – וצ"ב הלשון עד שאמרו די מאי נ"מ בזה אם אמרו די או לא אמרו די, ועיין מ"ש בזה בספרי ילקוט הגרשוני ח"ר על תנ"ך (תהלים סי' מ"ט) וינעם לך: