ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קצז

תורה -- שמעתי פי' דעד ר"ג היו למדין תורה מעומד ר"ל בעיון רב והיו עומדין אצל כל שורה ושורה לדקדק בה ולהקשות ולתרץ. אבל משמת ר"ג ירד חולי לעולם עייפות והתרשלות שאין רוצים לייגע עצמם בלימוד בעיון, והיו למדין תורה מיושב ר"ל שלא היה קשה להם כלום רק הכל היה מיושב אצלם לפי שלא למדו בעיון והיינו דתנן משמת ר"ג בטל כבוד תורה. כי זה כבוד לתורה שמעיינין בה ומדקדקין על כל תיבה ותיבה. ע"כ שמעתי. אלא דקשה א"כ היינו הך דבטל כבוד התורה דתנן גבי משמת ר"ע, ועיין בסוטה מ"ט ע"א דמשמע דהם שני ענינים, ועיין בפרש"י שם ובמהרש"א לכאן, וע"כ נ"ל יותר מה ששמעתי ממו"ח הגאון מ' עמרם בלום זצ"ל דכוונת חז"ל דעד ר"ג היו למדין תורה מעומד ר"ל שהיה להם ממון לפרנס את עצמם, כמו שאחז"ל בפ' ואת כל היקום אשר ברגליהם זו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, וז"ש שהיו למדין תורה מעומד, שלא היו צריכים שום חיזוק וסמיכה מאחרים, ולכן היו מכובדים בעיני העם והיו דבריהם נשמעים, אבל משמת ר"ג ירד חולי לעולם, חולי הרגלים שלא היה להם ממון שמעמיד האדם על רגליו, והיו למדין תורה מיושב, ר"ל שהיו יושבים מסומכים מן הבעלי בתים, וכמו שאחז"ל כל ישיבה שאין בה סמיכה עמידה טובה הימנה, וז"ש שהיו למדין תורה מיושב. שהבעלי בתים ועשירי עם תמכו בידם מזה אחד ומזה אחד, אבל עי"כ בטל כבוד התורה כי חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעין. וז"ש והיינו דתנן משמת ר"ג בטל כבוד התורה, עכדפח"ח ש"י

כ"ה: מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם -- בס' זכרון אפרים פ' וישלח מביא פי' על זה בשם ס' כסא רחמים למס' סופרים מהחיד"א ז"ל. דהנה הרמ"א ז"ל פירש הפסוק וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר' -- וילך ראובן, אצל חדר המטות, בזמן, וישכב את בלהה פילגש, ומי שכב, אביו. היינו יעקב אביו של ראובן, וישמע ישראל, שהיה ראובן הולך, ולא שמש, כי אסור לשמש בעוד שיש בני אדם שומעים, ולכן, ויהיו בני יעקב שנים עשר, שלא נתוסף עוד אל השבטים. עכ"ד. והנה בפסוק אפשר לומר כן, אמנם התרגום מתרגם כפשוטו, ואזל ראובן ושכיב עם בלהה לחינתא דאבוהי, וא"כ אי אפשר לומר כנ"ל ולכך מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם עכדפח"ח ש"י

כ"ו וישרוף את בית ה' וגו' ואת כל בית גדול, ר"י וריב"ל ח"א מקום שמגדלין בו תורה כו' -- וכתב המהרש"א דע"י בנין ביהמ"ד שמתקבצין בו רבים ללמוד מתרבה ומתגדל התורה כמ"ש מרבה ישיבה מרבה חכמה עיי"ש. ובזה אמרתי בדרוש א' ליתן טעם על שקוראין השבת שלפני הפסח בשם שבת הגדול יען כי הוא שבת שמגדלין בו תורה. דע"י שחכם העיר דורש בו בהלכה ואגדה כפתור ופרח, כל העם מקנאים אותו ועי"כ מתרבה ומתגדל התורה כמ"ש קנאת סופרים תרבה חכמה, ולכן נקרא שבת הגדול כמו ביהמ"ד שנקרא מה"ט בית גדול וא"ש

שאלו תלמידיו את ר"א בן שמוע במה הארכת ימים וכו' ולא נשאתי כפי בלא ברכה והקשה הריטב"א מאי רבותיה הרי חובה היא לכל כהן לברך. גם, יש אריכות לשון בדברי רש"י כאן שב' דכהנים צריכים לברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן כו' ועיין דברים נחמדים בזה בקונטרס תל תלפיות מחברת י"ד משנת תרס"ו [אות נ"ט בד"ה אמר העורך) עי"ש ותמצא יישוב מספיק ומתקבל. ומגודל האריכות לא העתקתיו לכאן: כ"ח. א"ל רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד א"ל אחד מיוחד שבעדרו אמר להו צורבא מרבנן הוא וכו' -- עיין בתשו' נודע ביהוד' מהד"ת חא"ח סי' קל"ט מ"ש בזה ע"ש דפח"ח. ועיין בס' פנינים יקרים דף כ"ה עמוד ד' ביאור מאמר זה בדרך דרוש בשם ס' תפארת למשה ע"ש. ועיין בס' עין הבדולח לכאן וכבר קדמו במקצת בס' "עיון יעקב" לכאן עיי"ש

שאלו תלמידיו את ר' זירא במה הארכת ימים וכו' ולא הרהרתי במבואות המטונפות כ' החיד"א ז"ל בפי' לס' חסידים סי' כ"ח עמש"ש בס"ח ואם אדם במרחץ או במקום הטינופת ואהבת אשה נכנסה בלבו כו' יהרהר בדברי תורה כי ד"ת יפים לטהר הלב מיצה"ר. וכ' ע"ז החיד"א זה חידוש גדול ומכאן נראה כמה תוקף חומר איסור ההרהור בעריות עד שלבטלו מתירין איסור חמור להרהר בד"ת במקום הטנופת ועפי"ז אפשר דהיינו רבותי' דר"ז במגילה כ"ח שאמר ולא הרהרתי כו' והקשו עלה מאי רבותי' והלא איסור חמור להרהר ד"ת במבואות המטוכפות ולפי"ד רבינו י"ל דהיינו רבותי' דמעולם לא הרהר איסור דאז היה מיתר להרהר בדברי תורה עכל"ה

ולא ששתי בתקלת חבירי -- כ' בס' דגן שמים דף ל"ה כי נשאול נשאל הרה"ק ר' יצחק ז"ל אבד"ק ווארקי דמאי רבותי' דר' זירא שאמר ולא ששתי בתקלת חבירי היתכן לשוש בתקלת חבירו (וע' במהרש"א). והשיב הרה"ק הנ"ל דכוונת ר' זירא ולא ששתי היינו כל הששון ושמחה שלו בביתו ומעניניו נשבתו ונתבטלו בעת שקרה תקלה לחבירו, כ' כל כך הרגיש בצערו של חבירו ונשתתף בהתקלה עד שלא היה יכול לשוש מעניני עצמו, אבל אין הכוונה חלילה שלא שש ממה שקרה תקלה לחבירו, רק שלא שש משמחותיו ע"י שקרה תקלה לחבירו, כי צרת חבירו ערבב כל ששון לבו ודפק"ח

רפרם ספדיה לכלתיה כו' – ע' ביו"ד סי' שד"ם מבואר כשם שמספידין על האנשים כך מספידים את הנשים והביאו מקור לזה מגמ' דכאן רפרם ספדי' לכלתי' ובס' "תורה תמימה", ר"פ חיי, העיר למה לא הביאו ראיה מדהספיד אברהם לשרה וכתב דאולי י"ל דאין ראי' מהספד בעל על אשתו כו' ע"ש. ולענ"ד י"ל בכמה גווני (א) עפמ"ש תוס' מו"ק כ' א' בשם ירושלמי דאין למידין מקודם מתן תורה (ב) אין ראיה משרה שהיתה נביאה כדאי' לעיל י"ד א' ואברהם היה טפל לה בנביאות (ג) דלכאור' צריך להבין מה ס"ד שלא להספיד נשים ואיזה סברא לחלק יש בין נשים לאנשים בזה. אך י"ל לפי המבואר בנדה ל"א ב' בלידת זכר הכל שמחים בו ובלידת נקבה הכל עצבים בה, והענין כמ"ש בפתח עינים להחיד"א ז"ל שם דכבודו של הקב"ה רק בזכרים שנצטוו בתלמוד תורה ונשים פטורות יעו"ש ולכך ס"ד שא"צ להספיד נשים, אמנם התינח לאחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה פשיטא שלא היה שום חילוק בזה בין נשים לאנשים וא"ש ודו"ק

א"ל ניחא לי דאשמעיה למר אי הכי גמור מיני הא מילתא דא"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל וכו' תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו' -- עיין בחידושי חת"ס למס' נדה דף ע"ב בד"ה תנא דבי אליהו וכו' ביאור מאמר זה (וחידושי חת"ס אלו באו בדפוס בספר ליקוטי חבר בן חיים חלק שביעי) עיי"ש. [גם עיין בפ' ראש דוד להחיד"א ז"ל פרשת בהעלתך ארוכות על מאמר זה]: