ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קצב

הגוף, בזה אף שהוא שיכור ואין רעיונו שלם מהני, אבל תפלה שהוא לצורך הנפש חיי העוה"ב צריך להיות רעיונו שלמה וזה ליתא בשיכור, וא"כ אילו היו מרדכי והמן חיים היה נ"מ לזה בברוך ולזה בארור, אבל כאשר ספו תמו מה איכפת להם בברוך וארור, רק הוא לענין עוה"ב כנ"ל והוא כענין תפלה שמתפללים להשם שזה יהיה ברוך בעוה"ב וזה יהיה ארור וצריך כוונה ורעיונו שלמה וזה לא שייך בשיכור. ולכך אמרו חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן וכו' כי בעוה"ז אין נפקא מיניה ובעוה"ב כבר נתפתה ביינו והוא בגדר שיכור ואין תפלתו תפלה ואין הפרש בין ארור לברוך. (ב) כתב המגיד ר' יצחק אלי' לאנדא וווויללא בדברי חכמים למגלת אסתר בדרך הלצה דהא וירים היטב חרה להם על ימי הפורים שמוכרחים לבזבז ממונם לעניים, וכל היום אין להם השקט ומנוח מטרדת המשלוח מנות והמון רגשת העניים, אך העניים עיניהם מצפים לימי הפורים לקבץ נדבות העשירים ולאכול ולשתות, והעשירים כאשר קצף עליהם ימי הפור המה מקללים את המן שהוא סבב להם כל העמל הלזה, והעניים השמחים בימי הפור המה מברכים את מרדכי דעל ידו בא להם הברכה, וכאשר האדם שותה נאמר בו, ישתה וישכח רישו, דאינו מתבונן אז אם הוא עני או עשיר, וז"ש חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע אם הוא עשיר, מכת האומרים ארור המן. או הו עני, מכת האומרים ברוך מרדכי. (ג) כתב בס' ישמח משה על חמש מגלות דף צ"א ע"א כי ההפרש בין ארור לברוך הוא שותא דינוקא ולא מיירי בההפרש הזה רק ענין ההפרש כיון שארור לזה וברוך לזה נצמח מדבר אחד, א"כ הן שוין במדריגה שזה ברוך כמו שזה ארור וזה ארור כמו שזה ברוך, וההפרש הוי אם זה ארור יותר ממה שזה ברוך או שזה ברוך יותר ממה שזה ארור ובזה ההפרש מיירי, ועכשיו נחזי אנן, דהנה המן ארור על השתדלות הריגה ומרדכי ברוך על השתדלות הצלה, וא"כ ראוי להיות שוין במדריגה, אבל כיון שמצינו בהמן שהחטיא את ישראל בהמשתה כמבואר במדרש רבה למגלת אסתר ואף שמרדכי הזהיר מ"מ לא פעל כלום שלא השגיחו כלל עליו כמבואר שם במדרש רבה, והמחטיאו קשה מן ההורגו, א"כ הוי המן יותר ארור ממה שמרדכי ברוך וא"כ הוי הפרש. אך הלא הקשה בעיון יעקב מה מקום למשתה ושמחה ואין זו תשובת המשקל שהרי נענשו בשביל שנהנו מסעודתו של אותו רשע ולשמחה זו מה עושה, והנ"ל דמרדכי תיקן להיות משתה ושמחה ולשתות לשם שמים ולא להוללות וסכלות שאין זה שמחה כמבואר ברמב"ם רק להודות ולהלל בשמחה וטוב לבב ולהכיר הנס והחסד שגמל לחייבים וטובים ולעורר לאהבת הבורא והוא תיקון להמשתה שהחטיאן המן ומיושב קושי' העיון יעקב דאדרבה במה שחטאו נתקנו, וא"כ לפי"ז הדר הוי לי' מרדכי ברוך כמו שהמן ארור, דהמן החטיא ומרדכי תיקנו, וא"כ זה אם מקיים כנ"ל אז אין הפרש משא"כ אם הוי הוללות א"כ המן ארור טפי ממה שמרדכי ברוך דהא אין כאן תיקון. לכך אמרו חייב אינש וכו' עד דלא ידע פי' שלא ידע שום הפרש דהיינו שלא יהי' שום הפרש מצידו ודו"ק ודפח"ח ש"י. יותר מזה לא אביא פירושים ע"ז דא"כ אין לדבר סוף

ט. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים כו' כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה עצה בלב כאו"א והסכימה דעתם לדעת אחד וכתבו לו אלקים ברא בראשית -- וכבר תמהו התוס' הא הכל כתבו בלשון יון באר היטב שמתחילה ברא ה' שמים וארץ ומה מקום טעות לכאן ותי' תוס' דחוק. וכ' ביערות דבש דף קע"ב כי כבר עמדו רבים מן אפיקורסים וטענו שהעולם קדמון דלמה לא ברא העולם קודם כי הטוב האמיתי לא יכלה טובו וא"כ למה לא הקדים טובו מאז ומקדם. ובאמת אילו היה הזמן קודם לבריאה היה מקום לשאלתם אבל הזמן הוא ראשון לבריאה כי התחלת הבריאה הוא מציאות הזמן וקודם לזה לא היה הזמן כלל וא"כ סגר עליהם המדבר בשאלה זו למה לא ברא קודם בזמן כי לא היה מקדם זמן כלל ולא שייך לברוא קידם. וזהו ענין חכמי ישראל כי כאשר יכתבו בראשית ברא אלקים יקשה למה לא קודם ויכחישו הכחשה דהעולם קדמון ולכך כתבו אלהים ברא בראשית פי' התחלת הזמן הנקרא בראשית ברא ה' והוא מהנבראים ולא היה מקדם זמן כלל וא"כ הקושיא נופלת למה לא ברא קודם וא"ש ודפח"ח

ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם ר עיין בגליון הע"י בגאון יעקב מ"ש בזה ושכח להזכיר שהוא לקוח מספר יערות דבש דף קע"ד עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בזה בילקוט הגרשוני פ' שמות בשם מרן ח"ס ז"ל עפי"מ שדרשו בילקוט שמואל כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביה ע"ש ושפל רוח יתמוך כבוד, ומעתה משה רכב על החמור יען היה עניו, ומדה זאת הלא היא היא הנושא ומגביה את האדם למעלה, ולכן אמת כתבו, וירכיבם על דבר הנושא בני אדם, הוא מדת הענוה הוא הוא הנושא ומגביה בני אדם, וזהו כוונת משה ברכבו על החמור ודפח"ח

וכתבו לו במקום הארנבת את צעירת הרגלים כתב בס' "תורה תמימה" פ' שמיני. מצאתי כתוב גירסא אחרת במקום צעירת הרגלים, שעירת הרגלים, והיא גירסא נכונה, שכן כתבו הטבעיים שטבע הארנבת לגדל שער ארוכות ברגליה עיי"ש

י: שם ושאר, שם זה הכתב ושאר זה הלשון -- ופי' התוס' היינו לשון מלכות שהמלכים משתמשין בו שאין שאר העם מכירין בו. עיין בפתח עינים לחיד"א ז"ל בשם גדול אחד דזה היה סיבה להכרית נין ונכד זו ושתי המלכה עיי"ש דפח"ח

ר' אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה וגו' כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי הצדיק ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן הרשע לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי דכתיב ביה ותשם אסתר את מרדכי על בית המן כתב הרי"ף בע"י קשה להבין פתיחה זו כי אין לה ענין כו' ומה היא חכמה ודעת שנתן למרדכי ומה הענין שנתן להמן. ונלע"ד לפרש עפימ"ש בס' קול יעקב למגלת אסתר בביאור הפ' בפ' ואתחנן כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וגו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טיב אשר לא מלאת וגו' עד כרמים וזיתים אשר לא נטעת ולכאורה הך אשר לא בנית אשר לא מלאת אשר לא נטעת מיותר לכאורה כי הלא ידענו שבבואם לארץ חדשה שלא בנו ולא מלאו ולא נטעו. וביאר בס' הנ"ל שכך דרכו של הקב"ה מעולם להשפיע לרשעים טובה וברכה ואח"כ נוטלה מהם ונותנה לצדיקים כמ"ש יכין רשע וצדיק ילבש, והטעם יען כי היא ית' חפץ לזכות את ישראל ולהנאותם גם מתענוגי העיה"ז והוא ית' כבר הזהירנו שלא נבלה ימינו בבקשת התענוגים ואמר אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו') ורז"ל אמרו כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ואם יזכה יקויים בו ויתאו המלך יפיך שאמרו ז"ל (ב"ר ל"ט) ליפותך בעולם, ואיך אפשר מציאות היופי לצדיקים כי אף אם יתן לו השי"ת עושר ונכסים לא