ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קצא

ישראל יעשו אותו, כאשר באמת יש כמה אנשים חטאים בנפשותם אשר לא ישמעו מקרא מגילה ועכ"ז המה זוללים וסובאים בשמחה של הוללות, לכן יליף רנב"י מסיפא דכתיב וזכרם לא יסוף מזרעם דקאי על קריאת מגילה ומנא ידע כותב המגילה שגם המגילה יקראו ישראל לעולם, אעכ"ח מוכח דברוה"ק נאמרה עכ"ד ודפח"ח ובס' דברי שאול כתב עפ"י דאמרו ריש פרקין דאנשי כנה"ג תקנו בעצמם עוד זמנים אחרים להקל על בני הכפרים ורמזום במגילה ע"ש, ולפי"ז ימי הפורים האלה היינו הזמנים הכתובים מפורש, לא יעברו מתוך היהודים, אבל גם זכרם, דהיינו הזמנים אחרים שרמזו במגילה שאינו רק לזכר לנס שהי' ימי' הפורים והם קורים המגילה מקודם, גם זה לא יסוף מזרעם, ונמצא התנבאו ברוה"ק שאחריהם יעמוד ב"ד אחרת ומוציא עוד זמנים אחרים. א"כ זה הוה עפ"י רוה"ק, וא"כ א"ש דמרישא דקרא י"ל דהוא אזהרה בלבד, אבל מוזכרם לא יסוף וגו' שפיר מוכח כנ"ל ובספר שער בת רבים (בהשמטות למגלת אסתר) כתב עפ"י מה שאמרו חז"ל לקמן, כי כל הכופר בעכו"ם במסירת נפש) נקרא יהודי, אמנם גם מי שהוא חפשי בדעות (נעאלאג) אף כי לא נוכל לתארו בשם יהודי הנ"ל עכ"ז מזרע היהודי הנ"ל עכ"ז מזרע היהודים הוא, והנה החפשים שבדורותינו אף כי לא יקיימו מצות מרדכי ואסתר בכל פרטיהם ודקדוקיהם, עכ"ז זכר הנס לא נשכח מלבם, וחמור המגילה ושאר מצות היום, יעשו להם (טהעאטער ומחולות וריקודים (באלל) לכבוד פורים, וז"כ הפסוק, וימי הפורים האלה, ככל פרטותיהם ודקדוקיהם (כמשמעות (לשון אלה כמ"ש בירושלמי אלה המצות אם עשיתם כמצוותם הרי הם מצות וכו' לא יעברו מתוך היהודים [האורתודקסים] ואפילו החפשים אשר המה מזרע היהודים, אם כי לא קיימו הפורים האלה, עכ"ז יעשו למו זכר ליום, וזהו "(וזכרם" לא יסוף מזרעם, וע"כ הוסיף רנב"י כי מדברי רב יוסף שהביא מוימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, אינו ראיה כ"כ שברוה"ק נאמרה זאת, כי מי לא ידע שכל מצוה שיקבלו עליהם היהודים החרידים יחזיקו אותה לנצח בכל פרטיה, אבל מסוף דברי הכתוב שאמר וזכרם לא יסוף מזרעם, שאף החפשים ממצות יעשו זכר ליום לפי רוח דיעותיהם ומחשבותיהם, מזה נראה יותר כי ברוה"ק נאמרה זאת, והוא ע"ד צחות

ר' יהודה הנשיא שלח לי' לר' אושעי' אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא שלח לי' קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים ובירושלמי דכאן סוף ה"ד איתא הלשון ר' יודן נשייא שלח כר' הושעי' רבה חדא עטם (כמו אטמא) וחד לגין דחמר, שלח וא"ל קיימת בנו ומתנות לאביונים, חזר ושלח לי' חד עיגל (עוגה) וחד גרם דחמר, שלח וא"ל קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו. ואולי פליגי בזה בבלי וירושלמי אי נכון לקיים ב' המצות בבת אחת משום אין עושין מצות חבילות חבילות ודו"ק ואכמ"ל. ובס' בתר כהונה מובא בזה"ל: בשנת תרכ"א כשנתקבל הגאון ר' שמעון סופר לאבדק"ק קראקא בפורים הראשון לנשיאתו שלח משלוח מנות להגאונים מ' אברהם יענער ומ' משה יעקב דעמביצער זצ"ל. להראשון שלח תפוח ובקליפתו עשה חור עגול ויתן לתוכו אדום זהב ולהשני שלח י' ר"כ בצירוף צלוחית יין ובצירוף מכתב וז"ל ב"ה פורים תרכ"א לפ"ק. שמחת פורים לאיש הגדול בענקים הרב הגאון מ' משה יעקב דעמביצער נ"י. בירושלמי מגילה פ"א איתא ר' יודן נשיא שלח לר' הושעי' רבה וכו' שלח וא"ל קימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו. ולכאורה קשה הלא בדברי חז"ל אלה וכמו כן במגלת אסתר גופי' האלה אאיס'" שפת יתר היא והוי לי' לכתוב ומשלוח מנות לרעתו, לכן נ"ל לבאר בדברי חכמים וחידותם שר' הושעיא רבה רמז בתשובתו לר"י הנשיא. קיימת בנו משלוח מנות איש (כמו של איש), לרעהו. כי הוא היה נשיא דורו ומרבים העם לשלוח לו מנות גדולות ותהי לאל ידו לשלוח מנות איש (כמו של איש), לרעהו. שמעון בהג"מ משה סופר זצלה"ה עכלה"ט

אמר אביי כי נפקי מבי מר הואי שבענא וכי מטאי להתם כו' אמר אביי היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע אי נמי רווחא לבסומי שכיחא -- עיי' רש"י שנדחק לדבר מתוק יעו"ש, ולפי פשוטו י"ל מלת לבסומי שכרות כמאמרם אח"כ מיחייב אינש לבסומי וכנראה בחוש בעת שכרות ושתיה הרבה יוכל לאכול הרבה וכמאמרם פורתא מסעיד סעיד טובא מגריר גריר ופשוטו (מס' עין הבדולח)

אמר רבא מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברך מרדכי -- עיין ענף יוסף בשם יוסף לקח דחז"ל רצו שישתו וישכחו רישם וגלותם ושלא יזכרו חורבן הבית אחרי ראותם היד הגדולה וההשגחה המופלגת לשם עלינו עם היות שנסתלקה שכינה וכמו כן קבועה לדורות בשתיה מופלגת עד שישכחו גולתם, עכ"ז לא רצו לומר בהדיא שישתו עד ששיכחו ירושלים, אבל אמרו עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי שהם ההפכים, עאכ"ו שישכח רישו וגלותו ולא יזכור חורבן הבית בראש שמחה זאת יעו"ש -- וע"ד הרמז י"ל עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, על הכוונה הנ"ל שישכח כל מיני אבילות ויהי' שמחתו בשלימות. והנה בין ארור המן לברוך מרדכי יש ג' תיבות אשר בקש לאבדי. והוא ראשי תיבות א"ב"ל" ורמזו בזה עד דלא ידע שום ענין אבילות הנרמז בר"ת בין ארור המן לברוך מרדכי ודו"ק: [עוד אמרתי דהנה קשה אמאי צריכים לקלל את המן הלא היה רק שלוחא דרחמנא כי ישראל שבאותו הדור נתחייבו כלייה למקום בשביל שנהנו מסעודתו של אותו רשע או בשביל שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר, אבל התירוץ כי הוא לח נתכוין לקיים גזירת הבורא ית' רק בקש לאבדנו ח"ו, וזה ארור המן אשר בקש לאבדי. אמנם כשישתה וישתכר ישכח התירוץ הזה, וזה עד דלא ידע התירוץ הרמוז בתיבות אשר בקש לאבדי שהם בין ארור המן לברוך מרדכי ויתעורר לו קושיא הנ"ל אמאי צריכים לקלל את המן ודו"ק)

ועיין עוד בענף יוסף מ"ש בשם יד אפרים והוא באו"ה סי' תרצ"ה. פי' עד דלא ידע, עד ולא עד בכלל. וכתב שם דמיושב בזה מה שבש"ס סמכו ענין לו עובדא דרבה ור"ז דעבדו סעודת פורים בהדדי כו' שלכאורה הוא מעשה לסתור וקצת פוסקים כתבו שהכוונה הוא שמזה יש ללמוד שאין הלכה כרבא בהא, ולפימ"ש י"ל דאדרבה מייתי סייעתא מזה שמה שחייבו לעשות אותם ימי משתה ושמחה גבול יש לו שלא ישתכר יותר מדאי דהא קמן דרבה ור"ז כו' ולפי שלא נשמרו מלעבור הגבול בא הדבר ליני סכנה לכך יש להזהיר שלא לבסומי רק עד הגבול הזה דלא ידע פי' ולא יעבור עכד"ה: ועיין בתשו' ח"ס או"ח ס"ס קצ"ו דשומר מצוה לא ידע דבר רע ואין ראיה מרבה דהוא הי' במזל מאדים כדאי' בשלהי בס' שבת ולא מהני הגנת המצוה עיי"ש ודפח"ח. ועיין בס' דברי שאול לכאן: [ובספרי אגדה רבו הפירושום לזה ואזכיר איזה מהם (א) כתב יערות דבש ח"ר דרשה ג' כי הברכות והארורים ישנם מתועלת ונזק בעוה"ז שברוך הוא בעושר וכבוד וארור הוא בעוני וצער ויסורים וכדומה וכן לעוה"ב הוא ברכה שיהי' בצרור החיים ואור עדן ה', וארור לרשע בעוה"ב לירש הגיהנם וכף הקלע והנה בזוהר איתא שיכור אסור להתפלל אבל מותר לברך ברכת המזון, והטעם כי ענין בהמ"ז לצורך עדה"ז ולפרנס